דיפלומט בכיר לשעבר מוסיף: "צעירים בארה"ב רואים את מה שישראל עושה בעזה כבלתי-אנושי. התמונות של הפצצות באיזורים מאוכלסים גורמות נזק רב לנשיא ג'ו ביידן. הוא שלח נציגים של הקמפיין שלו להיפגש עם ערבים אמריקנים במישיגן, והם סירבו להיפגש איתם; הוא נאלץ לשלוח את סגן היועץ לביטחון לאומי. זה מגיע למצב בו בחירתו מחדש עלולה להיות תלויה בכמה מדינות בתפיסות לגבי המלחמה. אני מספיק מבוגר כדי לזכור את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, וישראל מעולם לא הייתה במצב כזה בארה"ב". גם בתוך הקהילה היהודית התמיכה בישראל אינה מובטחת, אומר המומחה הצבאי. "יש פער בין האורתודוקסים לבין הרפורמים והקונסרבטיבים, במיוחד בקרב הצעירים שאינם אורתודוקסים שאצלם הזהות היהודית משולבת בפעילות חברתית נרחבת. אצל הדור של הסבים שלי וההורים שלי, האורתודוקסיה הייתה מזוהה עם הציונות; זה לא המצב בקרב בני 20 כיום. "רואים את זה בעוד קבוצות דמוגרפיות. הגישה של שחורים לעזה היא דה-קולוניאליסטית", דהיינו: כאילו ישראל היא מעצמה קולוניאליסטית שמדכאת את הפלשתינים. "זו גישה פגומה בהרבה מובנים, אבל זו הגישה: מדכאים ומדוכאים וחייבים לתמוך במדוכאים. יש לזה השלכות מעשיות על בסיס התומכים של ביידן". שני המומחים מותחים ביקורת על החידלון הישראלי בתחום ההסברה. "הגישה של ישראל היא שהעולם ממילא נגדנו, אז למה לנסות. אבל זו טעות. יש הבדל אם אתה מפסיד 10-90 או 40-60. סרטונים של התקפות על אזרחים נפוצים בהרחבה ברשתות החברתיות, שהן בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על התפיסות. זה יהיה עימות ממושך ותמיד יהיה סמארטפון בשטח; זה בלתי נמנע. מה שאיננו בלתי נמנע הוא תמונות של חיילים ישראלים מחלקים סיוע. פרסום של תמונות כאלה חשוב לישראל מבחינה אסטרטגית". אבל הסיוע ההומניטרי מסייע לחמאס להחזיק מעמד. "השאלה היא היכן נקודת האיזון. פעם היה מקובל שמותר להרעיב את האויב; זו איננה התפיסה כיום. בסופו של דבר, בהנחה שצה"ל יחסל את כל פעילי חמאס, עדיין יש מיליוני פלשתינים שחיים כאן ולא ילכו לשום מקום; מה יהיו היחסים איתם בטווח הארוך? אני מקבל את זה שצריך להשתמש בכוח רב נגד חמאס; השאלה היא איך אתה מפעיל אותו בצורה הטובה ביותר".

השאלה המורכבת ביותר היא מה יקרה בעזה ביום שאחרי. המומחה הצבאי איננו אופטימי: "רבים חושבים שאולי סעודיה או ארה"ב ייכנסו ויעזרו לנהל את הרצועה. זה לא יקרה, ולפחות בטווח הקצר ישראל תיתקע עם הרצועה. צריך להעביר אותה לשליטה זמנית פלשתינית במהירות האפשרית, אבל גם זה יקח זמן. צריך להתחיל לזהות את המנהיגים המקומיים כדי שישקמו דברים בסיסיים ולאמן את כוחות הביטחון. "ארה"ב למדה את זה בצורה הקשה באפגניסטן ובעירק: אם אתה לא יוצר חלופה, אתה מקבל את הטליבאן ודאעש. איש לא אמר שיהיה קל להעמיד על הרגליים את עזה. אפשר לעשות את זה טוב או לפחות לא כל כך גרוע. אני הייתי מתחיל בבניית השלטון מהשטח ומתמקד במשימות שצריך לעשות בחודשים הקרובים, לא בעוד עשר שנים. יש 2 מיליון עקורים שצריכים תברואה, דיור, מזון ומים. בהתחשב במה שצה"ל מצא במתקני אונרא, גם אני לא הייתי מערב אותם, אבל צריך למצוא דרך חילופית". מנהיג מקומי שיעבוד עם ישראל ייראה כמשתף פעולה ועלול לסכן את חייו. "בהתחלה חיילים ישראלים יצטרכו למלא את המשימות הללו. לגבי ההמשך אני קצת יותר אופטימי, שניתן יהיה להעביר את הרצועה לרשות פלשתינית מתוקנת ולסוג של מנהיגות מקומית. מדברים גם על כוח בינלאומי, אבל הבעיה היא שתישאר נוכחות כלשהי של חמאס. יהיו שם אנשי חמאס, שגם אם המסגרות של הארגון יימחקו – הם יילחמו. האם מדינות ערב ירצו תמונות של חייליהן יורים במוסלמים? ואילו ארה"ב לא תיכנס, כי הציבור לא מוכן שנשקיע עוד מאמץ צבאי במזרח התיכון, כי אנחנו מרוכזים באירופה ובאוקיינוס השקט". גם פתרון שתי המדינות לא יתממש בעתיד הקרוב, אומר המומחה הצבאי. "לאבו מאזן אין כוח לעשות עסקה, ביבי לא רוצה הסדר, ולכן אהיה אופטימי יותר כששניהם יירדו מהבמה. אבל ברור שלא רק בנימין נתניהו מתנגד בצד הישראלי. הממסד הביטחוני אומר: ניסינו לסגת מעזה ולתת לפלשתינים אוטונומיה מסוימת, ותראו מה קרה. מי לידנו יתקע, שעם מדינה פלשתינית לא נקבל עזה על סטרואידים? זה לא יקרה עד שיהיה שינוי, עד שישראל תוכל להיות בטוחה במידה סבירה שמדינה פלשתינית לא תהיה בסיס להתקפות נגדה. ואז יהיה צריך לדון בירושלים, בהתנחלויות, בזכויות אוויר, בזכויות מים. "השאלה היא מה החלופה. בלי מדינה פלשתינית הקיצוניות תימשך ונתקעים בסבבים של אלימות גם בעזה וגם בגדה. ישראל תאבד את תמיכת המערב וממשלתה תאבד תמיכה פנימית. ברור שהקמתה של מדינה פלשתינית איננה נטולת סיכונים. החלופות מוכרות וצריך לשקול מה עדיף". הדיפלומט מסכם: "אם תושבי עזה יחושו מתישהו אחרי המלחמה שחייהם טובים יותר מאשר לפניה, תהיה לזה השלכה. זה מה שקרה באירלנד, שם חיים טוב יותר מאשר בבריטניה. חשוב מאוד לישראל לשמור על יחסים טובים לא רק עם ארה"ב אלא גם עם אירופה – היא קרובה יותר וחשובה מאוד. יום אחד ישראל תצטרך סיוע, גם של ארה"ב וגם של אירופה, בשיקום עזה ובתמיכה בעמדתה לגבי היום שאחרי".