כבר ברחבת הכניסה למוזיאון נתקלנו במשחקי מדע משכילים שהראו שבעצם כל החיים שלנו הם אשליה אחת גדולה. "הנה", הפגנתי בפני הילדים את מנת המשכל הגבוהה שלי, "אתם רואים את הקווים האלה? כשמסתכלים עליהם מקרוב הם נראים ישרים, אבל מרחוק הם נראים עקומים. למה?" הילדים עיקמו את פיהם ופנו להמשיך הלאה, אבל אני תפסתי בצווארוניהם והכרחתי אותם לרכוש בינה. "עין האדם", הרבצתי בהם דעת וסטירות קלות, "היא כמו מצלמה שמשדרת אותות למוח שמתרגם אותם לתמונה, ולעתים מתקבלת תמונה שאינה משקפת את המציאות". "למה?" פרפרו הילדים בידיי, "למה?" "כי ככה בנויה העין", הסברתי. "בסדר", אמרו הילדים, "אבל למה?" "כי... בואו נמשיך הלאה", אמרתי והובלתי אותם בעוז קדימה. אי-אפשר להסביר הכול על עין אחת. זאת אומרת רגל. האולם הבא היה עמוס בגלגלי שיניים, כבלים ומיני מכונות שהגיעו למוזיאון לאחר שירות ארוך במרתפי האינקוויזיציה. הייתה שם, למשל, מעלית קטנה שאפשר לעמוד עליה, ואם כולם מושכים ביחד חבל ארוך, היא מתרוממת. קדימה, הלהבתי את הנוער, "למשוך!" הם משכו, אבל המעלית לא זזה. הבנתי שצריך פה מישהו מושך במיוחד, לכן הפשלתי את שרווליי הקצרים והצטרפתי אליהם. המעלית לא זזה. הפעלתי יותר כוח, והפעם היא באמת לא זזה. הפעלתי עוד יותר כוח. היא לא זזה. ספרנו עד שלוש ומשכנו בכוחות משותפים. היא לא זזה. "מה שאנחנו רואים פה זו תופעה פיזיקאלית מובהקת, כמו בבניין של סבתא וסבא", פרשנתי לילדים. "מה זה אומר?" הם שאלו. "שהמעלית מקולקלת", אמרתי.

בדיוק באותו רגע צצה מאי שם בחורה שהחולצה שלה הכריזה שהיא מדריכה מטעם המוזיאון, ושאלה אם אנחנו רוצים שהיא תסביר לנו למה המעלית לא זזה. "כבר הבנו לבד", הודיתי לה בנימוס, "היא נתקעה". "היא לא נתקעה", קרצה המדריכה, "הנה, תראו". והיא ניגשה אל חבל אחר שהיה מחובר להמון גלגלים קטנים, ובמשיכה קלה הרימה את המעלית עד לתקרה, תוך כדי שהיא מקשקשת משהו על מסה וכוח כבידה ועל זה שמדובר בסך הכול בפיזיקה בסיסית של כיתה ז' או ח'. הילדים שלחו לעברי את המבט המוכר של מה יהיה איתך אבא, שוב אתה עושה פאדיחות. "זאת לא חוכמה", לחשתי, "כשאני הייתי בכיתה ז' עוד לא גילו את כוח הכבידה". בכוח האינרציה שעטו המדענים הצעירים לאולם התצוגה הסמוך, ואני הזדנבתי אחריהם בהחלטה נחושה להוכיח להם שאבא שלהם הוא גאון פיזיקאלי. אולי אני לא באמת גאון (בטח לא פיזיקאלי) ואני לא יודע להסביר כל דבר, אבל אפילו הפיזיקאים הדגולים ביותר עוד לא הצליחו להסביר המון תופעות, כמו למשל איך השפם של איינשטיין נשאר דבוק לו לפנים למרות כוח הכבידה. כך שאולי אני בכלל גאון מטא-פיזיקאלי.

ההזדמנות לשקם את מעמדי הגיעה כעבור דקות אחדות, כשהילדים נעצרו והביטו בהשתאות במתקן אחד עם המון-המון סלילים. כבדרך אגב נעמדתי מאחוריהם והערתי באדישות אופיינית שזהו דגם המראה איך נוצרת אנרגיה. "זה מיצג של גלי קול", הגיחה מהצד המדריכה המעצבנת. אחר כך גילו הילדים אקווריום ענק עם כדורי מתכת שצריך לשלוף אותם בעזרת מגנטים, אבל לא הצליחו להזיז אפילו מגנט אחד. "ברור", הסתערתי לעברם, "יש פה שדה מגנטי הפוך". "לא, המתקן מקולקל", תקעה הנודניקית סכין בגב האומה, "רוצים לשחק במים?" "כן!" צהלו הילדים ורצו אחריה לפינה אחת שהיו בה המון בקבוקונים קטנים וקערות מלאות מים. "מים זה סי-או-שתיים", הצהרתי בקול. "את זה כל תינוק יודע", אמרה הקרצייה, "עכשיו ניקח בקבוקון, נמלא אותו במים, נכניס לתוכו פפטה ונראה איך הפפטה צפה בתוך הבקבוק". "סליחה", ירדתי עליה, "מה זה בדיוק פפטה?" "זה מזלף קטן", היא אמרה, "אתה לא זוכר את הפפטה משיעורי הכימיה?" אמרתי לה שאת הכימיה שכחתי כבר בשיעור ביולוגיה, וגם משם אני לא זוכר כלום חוץ מאפידרמיס שעד היום אין לי מושג מה זה. "אה, זה קל", הצטחקקה גברת-הכול-יודעת, "אפידרמיס זה..." "אני מצטער, אין לנו זמן", חתכתי אותה במהירות האור, "אנחנו רוצים להספיק להגיע לתערוכה של הים. נכון, ילדים?" "לא", אמרו הילדים, "רוצים להישאר פה עם המים". "עזבו", הסתתי אותם, "הבקבוקונים האלה הם סתם ניסוי שמראה איך הג'בטה מושפעת מהלחצים המשתנים במים". "פפטה, לא ג'בטה", דרכה המדריכה, "וזה לא בגלל הלחצים, אלא בגלל שהאוויר שבתוך הפפטה קל יותר מהמים, ולכן..." תפסתי את שוחרי המדע הזעירים ותוך הפעלת לחץ פיזי (שלא יגידו שאני לא פיזיקאי) גררתי אותם אל מעמקי האוקיינוס, שם הוצגו עשרות פוחלצים של יצורים שאפילו הם עצמם לא ידעו על קיומם. "איחס!" צווחו הילדים ונמלטו בחזרה לכיוון מלחמות מים. אני מצדי נשארתי באולם התצוגה החשוך, השתרעתי על הרצפה הקרירה וחלמתי שאני חוזר לבית הספר ונכשל במתמטיקה ושגם ביטלו את החופש הגדול. שטוף זיעה וצמרמורות התעוררתי, ונזכרתי שלמרבה השמחה אני כבר לא תלמיד. למרבה הצער, החופש הגדול עדיין כאן.