מעריב ישלם למעלה מ-150 אלף שקל לאירן ישראלי, אלמנתו של צלם העיתונות רחמים ישראלי, כך קבעה שלשום שופטת בית משפט השלום בהרצליה
אירית מני-גור. התשלום הוא פיצוי על 15 תצלומים שהופיעו בכלי תקשורת שונים של חברת מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ, ובראשם עיתון מעריב, בלי שתשולם בעדם תמורה.
רחמים ישראלי שימש צלם עיתונות עצמאי במשך עשרות שנים, ובין יתר העיתונים נהג גם מעריב לפרסם את תצלומיו. על-פי עדות אשתו, ישראלי היה מצלם אירועים על דעת עצמו, מפתח את התצלומים בביתו ומפיץ אותם למערכות העיתונים. את התשלום עבורם היה גובה לאחר פרסום. הוא היה "עובר על כל העיתונים מדי יום ושולח חשבונית למערכת העיתון בגין התמונות שפורסמו, והיה מקבל את התמורה על-פי החשבונית ששלח", סיפרה אשתו לבית המשפט.
לאחר מותו בשנת 1993 המשיך מעריב לפרסם מדי פעם תצלומים של ישראלי שהיו ברשותו, אך כיוון שאשתו לא סקרה כמותו את העיתונים מדי יום ביומו, לא נשלחו חשבוניות ולא התקבלו עבורם תשלומים. על-פי פסק הדין, התובעת פנתה למעריב כמה פעמים לאחר מות בעלה, וביקשה פירוט של פרסום תצלומיו בעיתון, אך לא קיבלה תשובה. בשנת 1996 ביקשה, באמצעות פרקליטה, פיצוי עבור פרסום תצלומים שפורסמו בשלוש השנים שחלפו מאז מות בעלה, והוצע לה סכום של 1,250 שקל, על-פי התעריף המקובל באותה תקופה.
מעריב מעולם לא התנער מאחריותו לתשלום עבור התצלומים, אך טען כי ההסדר שלפיו הצלם או מי מטעמו היו אחראים על הגשת הבקשות לתשלום אמור היה להמשיך גם לאחר מותו. טענה ראשונה להפרת זכויות יוצרים הוגשה לעיתון בשנת 2002, ותביעה משפטית הוגשה ביוני 2007.
על-פי תצהיר בתו של הצלם המנוח, ענת ישראלי, בדצמבר 2006 ראתה בספריית בית-אריאלה את הספר "כותרת ראשית", שיצא לאור על-ידי מעריב, ובו תצלום של אביה. הבת אמרה לאמה כי יש לשים סוף לשימוש שעושה העיתון בתצלומי אביה, ובחודשים הבאים סקרה ככל יכולתה את כל גליונות מעריב, על מוספיו ומקומוניו, בשנים 1999-2007, כדי למצוא תצלומים נוספים של אביה. בסיום הסקירה, לאחר שהבת איתרה 36 תצלומים, הוגשה התביעה נגד מעריב.
השופטת מני-גור הגיעה למסקנה כי ההסדר שהתקיים בין הצלם לעיתון בעקבות הרשאה שבעל-פה התבטל רק בשנת 2002, בעקבות עתירת התובעת, והתייחסה רק לפרסומים שנמצאו לאחר אותה שנה כתצלומים שהפרו את זכויות היוצרים. תצלומים נוספים לא היו בבחינת הפרה, לטעם בית המשפט, משום שלא הוכח שצולמו על-ידי ישראלי או שהיו פרסום חוזר. בסופו של דבר נותרו 15 מקרים שבנוגע להם קבעה השופטת כי בוצעה הפרה של זכויות יוצרים.
יחד עם זאת, השופטת הדגישה כי "אין מדובר בהפרת זכויות יוצרים במובנה הקלאסי, אם ניתן להגדיר זאת כך. אין מדובר באדם או גוף שעשה ביצירה כבשלו תוך התעלמות בוטה מזכויות היוצר. מדובר בנתבעת שעבדה מול המנוח מעל 20 שנה ברציפות, כפי שעבדה מול צלמים אחרים, נוהלי העבודה היו זהים עם כולם ותעריפים זהים לכולם.
"[...] אינני רואה את הנתבעת כמי שפעלה בחוסר תום לב, הנתבעת סברה שההרשאה שניתנה לה לא ניתנת לביטול. חוסר שיתוף הפעולה עם התובעת נבע מחוסר אפשרות פרקטית, לאור הלוגיסטיקה הנדרשת לקטלוג תמונות של המנוח בנפרד מצלמים אחרים. הנתבעת לכל אורך הדרך וגם במהלך המשפט הייתה מוכנה לפצות התובעת בדמי שימוש כפי הנהוג בעבר ואף מעבר לכך, אלא שהתובעת עמדה על פיצוי סטטוטורי כקבוע בחוק".
על-פי החוק שהיה נהוג בעת ביצוע ההפרות, הפיצוי המינימלי עומד על 10,000 שקלים לכל הפרה. עבור 15 תצלומים עומד הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי על 150 אלף שקל, וכך פסקה השופטת לטובת התובעת, בתוספת ריבית והצמדה ועוד 15 אלף שקל הוצאות משפט. השופטת המליצה לשני הצדדים למצוא הסדר חלופי לזה שהתקיים בתקופה שבה חי ופעל הצלם רחמים ישראלי, כדי שתצלומי הארכיון שלו יוכלו להמשיך להופיע בעיתון.
בפברואר השנה, בעקבות תביעה דומה שהגישה אלמנת הצלם נגד
ידיעות אחרונות, פסק בית משפט השלום בתל אביב כי העיתון ישלם לישראלי 270 אלף שקל, לא כולל ריבית, הצמדה והוצאות משפט, בגין 27 תצלומים שהפרו את זכויות הצלם.
עוד בנושא:
