עדנה מאזי"א במחזותיה (כמו גם ב"היה או לא היה"), יוצרת דרמות המבוססות על אירועים שהתרחשו בדרך כלל כאן וקרוב. הפעם היא טובלת את עטה בנתח ה"אריסטוקרטי" שלנו - אצולת צה"ל. על הקרבת חיי המשפחה של מפקד בצבא והזנחת ילדיו, בעבור התפקיד והביטחון. התוצאה - בן ובת מתוסכלים, ואישה המקדישה עצמה למעשי צדקה. הכל מתמקד בשתי תקופות: בשנות החמישים של הצנע, ובשנות השבעים. הדרמה כה עזה, צוות השחקנים כה מוצלח ואמין, עד כי היות הבמה חפה מכל עיצוב אינו מעביר תחושה של חסך. העוצמה הרגשית והקונפליקטים כה עזים, עד שהבימאי הכה מחונן מצליח להוציא מהשחקנים (מהמנוסים ומהצעירים המופלאים, כולם כאחד) את המיטב שבהם. גיל פרנק הוא הקצין יאיר בן כנען, נוקשה, עצור במסגרת חייו, שדרכו לצמרת הפוליטית מכתיבה לו את המחיר הפרטי. רעייתו הגר, לימור גולדשטיין, היא הצד השכלתני בצמד, שחשה את התפוררות המשפחה, ועושה הכל כדי להציל את מה שנשאר. והיא עושה זאת הכי טוב שאפשר. יחזקאל לזרוב כרודי, אחיו הפרוון, ההומו של יאיר, הוא הצלע השברירית והפגיעה במשפחה, שיאיר לא מוכן לקבל את זהותו האמיתית. התכחשותו לאחיו מביאה לשיא אחרי שיא בטרגדיה. נגיעתה של המחזאית בנושא הפרוות בישראל החמה, ריאלית ומקומית מאוד, עם דיוק בפרטים ענייניים. דרך אגב, בשנים מסוימות היה פה גם קר, ולפני עידן "תנו לחיות לחיות" לבשו כאן ועוד איך את הפרוות לאירועים. פעם, כל רחוב בן יהודה היו זרוע בחנויות של פרוות... לזרוב עושה כאן את התפקיד הכי וורסטילי ורגיש בכל הקריירה שלו. הוא מוכיח יכולת וירטואוזית בכמה אפיונים של אותה דמות. מקסים. הדוגמניות בתצוגת הפרוות, שאחר-כך גם מופיעות כזמרות בחתונת רודי וורה: מרינה שויף, מונה מרקוביץ' ואלינור פוגל - נהדרות. כך גם השחקנים הצעירים בתפקידי אנשי שב"כ ובתפקידי הגברים בגן העצמאות - שחר פרץ, ליאור חקון ואודי פרסי המקסימים. כך גם מצוין אנתוני, הרופא האמריקני (גדעון כרמל), בן-זוגו של הבן עוז (הוא עידו רוזנברג הטאלנט הבולט, בכישרון הבעותיו ומשחקו הכנה, שעבר לאמריקה בגלל המשבר שלו עם הוריו העסוקים). דינה סנדרסון היא האחות הקטנה והרגישה של עוז, וטוני וילקין הוא איש המאפיה המרשים, גובה החובות האימתני. אך גולת הכותרת של ההצגה היא הופעתה של הלנה ירלובה (חנה רובינא ב"היה או לא היה"), שכל סצנה בה היא משחקת גורמת לקהל להזיל דמעות, בחדירה לנפש עד לעומקי העומקים. אף אחד לא נשאר אדיש למשחקה הנוקב. זוהי שחקנית מהמעלה הראשונה, שלבטח הקאמרי יכול להתגנדר בה כ"מלכת התיאטרון הישראלי הבאה". ולא רק בגלל הייסורים שעברה באומץ לאחר תאונת הדרכים לפני שנה וחצי. עוד מאז היכרותי אותה לפני 14 שנה, נוכחתי ביכולותיה האדירות, שנדיר לפגוש כמותן על הבמה כאן או בכלל. הצגת "האריסטוקרטים" בקאמרי היא חוויה שזוכים לה פעם בעשור או שניים. נגיעה ב"פרות הקדושות" וחשיפת הנקודות הרגישות בחברה הישראלית, עם מסר לכל משפחה מודרנית באשר היא. משחק, בימוי ודרמה מבריקים - לעילא ולעילא. שאפו לקאמרי.