שיטת הבחירות
מהי "שיטת" הבחירות בישראל? שיטת הרע במיעוטו. יש מגוון אפשרויות רעות ורעות יותר, והאזרחים המסכנים מנסים לבחור את האפשרות הפחות גרועה. רבים כבר הבינו זאת, איבדו את האמון במערכת ומצביעים ברגליים. הם מוחלים על הזכות הגדולה לבחור אם ישדדו אותם מימין או ימצצו אותם משמאל. הפלא השמיני כאן הם דווקא אלו שעדיין לא הבינו. אנחנו הרי יודעים בדיוק מי הם הפוליטיקאים ולמרות זאת אנחנו בוחרים בהם שוב ושוב ושוב ושוב, ותמיד מופתעים לגלות אחרי הבחירות כל פעם מחדש שהם בדיוק מה שהם...
למה נדבקנו לפוליטיקאים? מדוע אנחנו לא מסוגלים להיגמל מהם? איך נקלענו לסיפור האהבה הטראגי-קומי הזה: מדינה שלמה לוקה ב"תסמונת שטוקהולם" ומאוהבת בשודדיה. מדוע אנחנו תמיד חוזרים להפקיד / להפקיר את הדבר היקר לנו ביותר: הנהגת המדינה, בידי חבורת הכשלונות, הנפוחונים, החלולים וההוללים הללו, שאנחנו יודעים בדיוק מי ומה הם? התשובות בהמשך.
מהי דמוקרטיה?
לו היו ההמונים במצרים או בלוב מתפנים לחשוב עלינו, הם היו בשוק. במצרים כמעט קרעו את ים סוף כדי להיפטר מההנהגה שלהם, בלוב רבבות נטבחים על-ידי המנהיג הנערץ שלהם (נערץ בעיקר על-ידי עצמו). כל זאת בשעה שלנו יש את זה בחינם, אבל אנחנו מזלזלים ומשליכים כלאחר יד את היתרון העצום הזה לפח האשפה. הרי מהי דמוקרטיה? פעם בארבע שנים "ברוטו" הכנסת מתרוקנת, קריית הממשלה הופכת לעיר רפאים. אין מחוקקים, אין שרים, אין ראש ממשלה, כולם מסולקים החוצה. לפחות במישור העקרוני-תיאורטי, חוץ מתיקנים לא נותרת שם נפש חיה. מאותו הרגע אין יוצא ואין בא בשערי השלטון ללא האישור שלנו - העם.
איך באים פוליטיקאים לאולם: בצניחה חופשית אל גג הכנסת? במחילות ובמנהרות נסתרות שהם חופרים מלמטה? בזחילת קומנדו תוך שהם חותכים את הגדר? לא. אנחנו מכניסים אותם לשם. הם יוצאים - אנחנו מחזירים, הם יוצאים - אנחנו מחזירים. כמובן שינויים קוסמטיים מפעם לפעם, משחק כיסאות, קצת יותר מפה, קצת פחות משם, אבל בגדול הם סומכים עלינו שנדאג להשאיר אותם באולימפוס. אגב, זו גם הסיבה לכך, שאב מסור יכול להעניק לבתו שי צנוע: מקום ריאלי ברשימה לכנסת. העם מוזמן לאירוע המרגש רק כדי לחתום למטה. כאן וכאן, תודה רבה, לכו הביתה, תחזרו עוד ארבע שנים.
אוהבים פוליטיקאים?
אנחנו, הציבור, אלו שכל הכוח לכאורה בידיהם, אנחנו כמעט לא פונקציה בכל המשחק הדמוקרטי הזה. אם יש דבר אחד בטוח בכל בחירות הוא: הפוליטיקאים יישארו בפוליטיקה, ואנחנו העם נישאר למטה. המשימה שלנו היא לבחור מבין "גדולי האומה" (חבורת העסקנים הללו) את המנהיג הדגול התורן הבא שלנו. אנחנו פשוט תקועים עם הפוליטיקאים שלנו במילכוד חסר מוצא. הם יוצאים מהכנסת, אנחנו מחזירים אותם. הם יוצאים, אנחנו מחזירים. מדינה שלמה מתנהגת כמו נערה מאוהבת עד מעל לאוזניה, אהבה משכרת ותלותית, ואת הרומנטיקה הזו אי-אפשר להפסיק. העם אוחז בפוליטיקאיו בעבותות אהבה, ואינו מוכן (כנראה שגם לא מסוגל) להיפרד מהם.
איך מסבירים את הפלא הזה? למה אנחנו כל-כך קשורים לפוליטיקאים שלנו? למה נדבקנו אליהם? מדוע תמיד אנחנו מחזירים אותם לשלטון? למה אנחנו מפקירים את הפוליטיקה לפוליטיקאים? אני מוכן להציע לכך שלושה הסברים (שהם בעצם שניים). הראשון והשני נובעים מחוק הטבע מספר 2: חוק העדר, שהוא בעצם הבסיס לכל סדרת המאמרים הזו. כלומר, העדריות שבאדם, והשלכותיה: הרגלים, מוסכמות, נורמות, תרבות וכולי.
הפלא השמיני
ההסבר הראשון לפלא השמיני הוא: "כוח האינרציה" - התרגלנו. קיבלנו, הסכמנו, הורדנו את הראש, השלמנו. כולם יודעים שפוליטיקה זה דבר מושחת. כך זה בכל העולם, כאן, שם ובכל מקום, בעבר, בהווה ובעתיד. מי ששואף לפוליטיקה טהורה, הוא כנראה איזה דון קישוט תמים וטיפשון. מה שאנחנו לא יודעים זה, שברגע שהסכמנו למידה "מסוימת" של שחיתות, מכיוון שאין לנו שום מידע ושום שליטה בנוגע למידה, הרי שבאופן טבעי, מהר מאוד השחיתות נוטה לנסוק למקסימום האפשרי. ברגע שפתחנו פתח - נפתחה פירצה, פירצה קוראת למושחת ומושחת כידוע לא מתמהמה, כשקוראים לו - הוא בא. מתי הוא הולך? איבדנו שליטה.
ההסבר השני, גם הוא קשור לחוק העדר: אנשים רוצים להשתייך. כמו בכדורגל רוצים שהקבוצה שלהם תנצח. למשל, מי שבחר קדימה והיא ניצחה, הוא מאושר. כאילו שיש לו מניות במפלגה או שהיא רשומה על שם סבתו שתחיה. זו כמובן אשליה, המפלגה לא מייצגת אותו, היא מייצגת את בעלי ההון, כמו יתר המפלגות, כי זו תרבות השלטון, אבל את זה אנחנו לא יודעים - לא באופן רשמי, לפחות. אנשים לא רוצים לבזבז את קולותיהם על מפלגות קטנות אז הם פוזלים לצדדים, רצים, יחד עם העדר, ומקבעים במו ידם את תרבות השלטון.
ההסבר השלישי הוא, שבעצם אין אלטרנטיבה. לא קיימת אף מפלגה קטנה, שמגיעה מבחוץ, מחוץ לתרבות השלטונית, אשר מסוגלת באמת ובתמים להנהיג מהפכה חברתית אמיתית ולשנות את תרבות השלטון. צריך כנראה מנהיג עם שילוב יכולות: עסקנות והתברגות במערכת מחד-גיסא, יכולת כריזמטית להנהיג ולהלהיב המונים מאידך-גיסא, בנוסף להיות פעיל חברתי נמרץ עם אש בוערת בעצמותיו, ובנוסף לכל להיות בעל יכולת הבנה של תרבות השלטון והבעיות הפילוסופיות של החברה.
כמו בבדיחות רבות גם בבדיחה העצובה הזו יש שתי בשורות: אחת טובה ואחת רעה. המשמחת: אנשים כאלו יש בנמצא; העצובה: הם נמצאים, אבל לחוד, כל תכונה נמצאת אצל אדם אחר. כך שככל הנראה ניאלץ להמתין בסבלנות עד שייוולד המנהיג המתאים, ועד אז - אשר היה הוא שיהיה.
דמוקרטיה תקועה
אצלנו הדמוקרטיה עוד מאפשרת מהפכה תרבותית, כי אזרחים יכולים ליזום הקמת מפלגות קטנות וכך לאפשר לעם להשליך את הפוליטיקאים למקום הראוי להם: לשכת העבודה. לאמריקנים המסכנים אין אפילו את זה, שתי מפלגות גדולות, וזהו. הם תקועים בתוך המערכת ולא יכולים לשנותה. גם אנחנו תקועים, אבל מרצון. אנחנו במילכוד, כי אנחנו מקובעים בריצה עדרית אחרי מפלגות גדולות.
בכיר לנצח
תופעה מעניינת בתרבות השלטון הישראלית, היא הנורמה: "בכיר לנצח". מרגע שעסקן נוחת על כיסא של אליטה, הכיסא נדבק לישבנו, איש לא יפריד ביניהם. מנופחים מהערצה עצמית הם מסתובבים כמנהיגים מלידה, כאילו ברגע שחתכו להם בצד אחד את חבל הטבור, דחפו להם בצד השני נר קסמים שהפך אותם להיות רוזנים ונסיכים. הם נולדו כדי לנהל את חיינו, לנו נותר התפקיד השולי: לבחור מי מביניהם יורשה בכל פעם להכניס את ידו השעירה לתוך קערת הדבש שלנו.
התבוננו לרגע על הגברדיה המרשימה של ה"מנהיגים" שלנו. בוודאי תצליחו לזהות מספר לא מבוטל של פרצופים מחויכים הזכורים לכם מזה שנים ארוכות. מה מדביק אותם לשם והופך אותם להיות גדולי-דור ומנהיגים נצחיים שלנו? כמובן: עסקנות. אלו עסקנים שיודעים להתברג במערכת המסואבת. יש להם את הקשרים הנכונים, החברים הנכונים, האופי התככני הרלוונטי, והופ - הנה לנו מנהיגי אומה לנצח.
גלגל המזל
מנקודת מבט מסוימת ניתן לדמות את הבחירות לקזינו: הפוליטיקאים יושבים על הרולטה, ואנחנו - העם, מסובבים אותה. תוצאות ההגרלה משתנות, אך השיטה קבועה: אנחנו מהמרים - הם זוכים. אנחנו - העם, מסובבים את הגלגל, מערבבים אותם, ובקזינו כמו בקזינו איך שלא נערבב - תמיד הם יזכו ואנחנו נפסיד.
לפני כמה שנים סבלנו מביבי עקב המדיניות הכלכלית שלו. נקמנו בו ורצנו קדימה, הראנו לו מה זה. מה קרה? חטפנו חזק גם מקדימה, מה עשינו? נכון: רצנו אחורה. יודע פוליטיקאי נפש בהמתו: לא חשוב כל-כך מה שהוא יעשה לנו, הוא משובץ למעלה בהנהגה, אנחנו למטה תקועים איתו כעדר מסכן ואומלל, שהתרגל לחטוף מכות ולרוץ חסר-אונים אנה ואנה.
דמוקרטיה קבוצתית
הבה נודה, הדמוקרטיה דומה הרבה יותר לאונס קבוצתי מאשר לחוויית קנייה במרכול. כנופייה חוטפת אישה, מעמידה אותה במרכז ומעניקה לה את הזכות הגדולה לבחור כל פעם מי יהיה הבא בתור שיאנוס אותה. בבקשה גברתי, בחירה חופשית לחלוטין, נצלי את זכותך הדמוקרטית לבחור. יפה מאוד מצידם, אך מה שכחנו? לבחור את הסיטואציה - את זה היא לא יכולה. אולי היא לא רוצה שיאנסו אותה? אופס, על זה לא חשבנו.
ומה איתנו? לפנינו מבחר מרשים של מושחתים - בבקשה, אזרחים נכבדים, תתכבדו ותבחרו. מהיכן אתם אוהבים לקבל את המושחת שלכם: מימין, משמאל? מקדימה, אולי מאחור? מוענקת לכם הזכות הדמוקרטית המופלאה לבחור לקבל את המושחת החביב עליכם, מהיכן שמתחשק לכם ו/או מאיפה שבא לכם. ומה שכחנו? תרבות השלטון נמצאת בצל, אין לנו שום יכולת לבחור אותה או להשפיע עליה. אף אחד לא יודע על קיומה, איש אינו חושב עליה, מיותמת וגלמודה היא לחלוטין מחוץ למשחק ומחוץ לתודעה.
התרבות מחוץ למגרש המשחקים
אזרח שרוצה לנצל את זכותו הדמוקרטית כדי לבחור מערכת שלטונית לא מושחתת - נשאר ברצון. הוא נאלץ לסמוך על קבוצת פוליטיקאים שאותה הוא בוחר ועל שלטון החוק. ומה עושים אם זה לא מספק את הסחורה? שום דבר. המציאות שולטת בנו במקום שהאנושות תשלוט במציאות. ניחא, היינו מנסים, נכשלים, ואז מרימים ידיים ומשלימים עם המצב. אבל מי ניסה? מתי בפעם האחרונה ניסתה האנושות לתכנן מערכת שתוכל להשפיע על תרבות השלטון? לא ניסינו והתייאשנו עוד בכלל לפני שהתחלנו, פשוט משום שההיבט התרבותי נמצא מחוץ לתודעה.
כמו נמלים נרמסות אנו אצים רצים אנה ואנה חסרי-אונים. כל פעם דורכים עלינו, אין לנו מושג מאיפה זה בא לנו ואיך להיחלץ מזה. כל פעם נולד גאון תורן המציע תקווה תורנית אשר סוחפת את ההמונים האומללים: להעלות את אחוז החסימה, להוריד את אחוז החסימה, בחירה ישירה, בחירה עקומה, בחירה אזורית, בחילה מחוזית. איש אינו מצליח להעלות על הדעת שהתרבות היא הבעיה. אנחנו כל-כך גלמים שאנחנו לא מצליחים אפילו להעלות על דעתנו שיש בכלל דבר כזה (תרבות שלטון).
עוד לא אבדה
עוד תופעה מרתקת באופן התנהלות החברה האנושית בתקופתנו: התקווה. כל פעם מנופפים לנו עם איזו תקווה מול האף, ואנחנו המסכנים נתלים בה. כל זה טוב ויפה עד שמתברר לנו שהיא נכזבת, ואז עוברים לתקווה הבאה וחוזר חלילה. תקוות זה דבר יפה, יש עם זה רק בעיה אחת קטנה: ככה לא בונים חברה! האנושות לא עברה כל-כך הרבה כדי שהיא תסתמך על תקוות. הראו חברה מסחרית מצליחה אחת שמסתמכת על תקוות - אולי הפעם היא תצליח. זה לא עובד ככה.
זכור לי מאמר מאחת ממערכות הבחירות הקודמות, ובו
שלושת גדולי האומה שהיו מועמדים לראשות הממשלה (ביבי, אולמרט ופרץ) שטחו את פתרונותיהם לבעיית העוני. וואוו, אלו פתרונות נפלאים, אחד מדהים יותר מהשני, פנטסטי. ומה שכחנו: את הבעיה. כולם יודעים מה הפתרון, איש אינו יודע מהי הבעיה. תקוות לפתרונות - כחול אשר על שפת הים, להבין ממה נובעת הבעיה - לאיש אין פנאי להקדיש לזוטות כאלו.
אולי הבעיה נובעת מכך שהמשק מתנהל בצורה כזו שכ-80% מההון זורם לאליטות (משרתי הציבור ובעלי ההון), ורק למי שעבורו נועד הכסף - למדינה ולאזרחיה, לא נשאר? זה יכול להיות דבר כזה? נכון, סבתא בישלה דייסה ואנחנו "אוכלים אותה". מתי בפעם האחרונה בדקו את תמונת המצב של זרימת ההון במשק? מתי בכלל בדקו תמונת מצב כלשהי הקשורה לתרבות השלטון? כולם כל-כך ממהרים קדימה, לאיש לא נותר פנאי לבדוק לאן... כך החברה מתנהלת בתקופתנו.
או"ם שמום
ככל שעולים ברמה, המצב רק הולך ומחמיר. האו"ם, שהוא לכאורה הנהגת האנושות, מורכב בחלקו הלא קטן מאוסף של בריונים. הרי כל מדינה לא דמוקרטית נשלטת בעצם על-ידי בריונים. מובארק היה אולי בריון נחמד, אבל דיקטטור. חבורה של אינטרסנטים עושים הצבעות ומחליטים מה שבא להם, מה שמתאים להם ומה שמתחשק להם, וכך מתנהל העולם. לוב נמצאת במועצת זכויות האדם, אירן המאיימת בהשמדת מדינה היא חלק מנהנהגת העולם. זו לא בדיחה, זו המציאות, כך מתנהל העולם.
דמוקרטיה עם דיקטטורים - אין ספק, חוש הומור מגניב יש למי שמנהל את העולם. ברור שהעסק מתנהל כאן בצורה לא רצינית, משהו בסיסי השתבש כאן. האנושות לא הצליחה עדיין להגיע לנוסחה הנכונה להתנהלות חברה. כמובן שדמוקרטיה טובה יותר מדיקטטורה, אבל האנושות לא הגיעה לירח כדי להתנהל בצורה כה פרימיטיבית וכושלת. מה יש לאנושות להשיב בעניין הזה? לצורך העניין נארח דמות וירטואלית, שתואיל ברוב טובה להתראיין למעננו.
הכה את המומחה
המראיין: ערב טוב קוראים יקרים, אנו שמחים לארח איש מדע בכיר, חתן פרס נובל לשלום, ביטחון, כלכלה, חברה ורווחה, המומחה מספר אחד בעולם לניהול חברה. שלום לך פרופסור גולם (שם בדוי), תודה רבה-רבה על שהואלת להתארח באולפננו.
הפרופ': ערב טוב, על לא דבר, לא הואלתי ואני בכלל לא קיים.
המראיין: זה נכון, אבל לא ניתן לזוטות להפריע לנו. פרופסור גולם הנכבד, אנו עדים בעצם לכשלונה של השיטה על פיה האנושות מנהלת את עצמה. כנציג הקידמה האנושית, מה יש לאנושות להשיב בסוגייה?
הפרופ': לא הייתי קופץ למסקנות כה נמהרות ומרחיקות-לכת. מה זה נכשלה? לנהל עולם זה לא דבר פשוט, בוודאי שיש בעיות. להישגים האדירים של העולם הנאור אתה קורא כישלון?
המראיין: אני מתרשם שסך-הכל אתה די מרוצה מהמצב, ולכן כנראה שעד שהעולם המערבי לא יתדרדר להיות פורמאלית עולם שלישי, לא נצליח למחוק את החיוך מפרצופך הזורח. מה בנוגע למחקרים שלכם?
הפרופ': המדע כל הזמן חוקר ומתקדם, הידע הולך ונצבר והאנושות יכולה ליהנות ממומחים דגולים.
המראיין: בהחלט מרגש לשמוע שאתם מעריצים את עצמכם, אבל מה עם תוצאות? כבר עשרות שנים אתם חוקרים ובינתיים הדמוקרטיה מקובעת, לא יותר מדי משתכללת, וכשלונותיה רק הולכים ומתעצמים.
הפרופ': אדוני, אתה מתפרץ לדלת סגורה. את טענותיך עליך להפנות לפוליטיקאים. התבלבלת קצת, המדע אינו אחראי למצבה של האנושות!
המראיין: מר גולם...
הפרופ': פרופסור!
המראיין: כמובן, סליחה אם פגעתי בך. פרופסור גולם הנכבד, הרשה לי להסביר לך מה הוא תפקידך, אם שכחו ללמד אותך קודם: המדע מופקד על הידע, הוא המחושים והעיניים של האנושות. מי אמור לפתח שיטות חדשות לניהול האנושות, מי תפקידו לפקוח את עיני האנושות ולהצעידה קדימה בכל התחומים? פוליטיקאים, עסקנים?
הפרופ': תסלח לי מאוד. תפקידנו הוא לחקור מה שנראה לנו, לקבל תקציבים, למצוץ שכר לימוד מסטודנטים, לפרסם מאמרים, להרצות בסימפוזיונים, לטייל בחו"ל, להתפרסם ולקבל הרבה
כבוד והערכה.
המראיין: תודה רבה לך פרופסור גולם על גילוי הלב, וכמובן על נכונותך להתראיין לתוכניתנו.
הפרופ': אין בעד מה, באמת אין. לא מיניה ולא מקצתיה, לא היה ואף לא נברא.
סיכום הראיון המדומה
אנחנו רואים שהמדע מבושם מעצמו במגדלי השן שלו, הוא כה עסוק שאין לו פנאי אפילו להשפיל מבט מהחלון כדי לראות היכן הוא חי. הוא כה מדושן עונג מעצמו שקשה מאוד להפריע לו. הוא לא יודע שהוא נכשל בתפקידו, ואף בכלל אינו מבין את תפקידו. כך שאם בכוונתנו להמתין לישועה מהמדע, כנראה שגם כאן נצטרך להמתין עוד זמן רב. לצערנו, אין לנו על מי לסמוך, גם לא על אבינו שבשמיים, שככל הנראה כבר יצא לפנסיה לפני כאלפיים שנה.
גם המדע שכח את תפקידו עקב קיבעון שנובע מהרגלים (כוח האינרציה). הקיבעון החברתי הוא אסון סוציולוגי! זה חלק מטבע האדם כחיה חברתית עדרית, לכן היינו מצפים שלפחות הפילוסופים היו מנסים להוציא אותנו מזה. נחשו מה? נכון, גם הפילוסופים מקובעים. הם מרחפים ביקומים המקבילים שלהם, או לך תדע במה הם עוסקים. מילים כמו חול בלי שום תועלת, ומה שכחנו? יש לנו פה עולם לנהל.
להרגלים יש כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח זבוב, גם לא לכוח סוס. הנורמות הן הנשק הגרעיני בתחום החברתי! יש לנו פה כוח אדיר שאנחנו לא משתמשים בו כי עדיין לא גילינו אותו. בינתיים אנחנו מאפשרים לאליטות לעשות בו שימוש כדי להרדים אותנו.
אז מה עושים?
הכל טוב ויפה (או רע ומכוער, לא חשוב הפרטים כרגע), אבל איך יוצאים מזה? את הפתרון שלי הצגתי כבר בהתחלה: יוקם מדע בשם "פילוסופיה מעשית", שיתווה קווים להתנהלותה של האנושות. ישרטט בדיוק מה זה קדימה, מהי מטרת האנושות, יבחן האם היא באמת מתקדמת לשם, ויצביע על הסטיות. הפוליטיקאים יהיו אמורים להתייחס להכוונה הזו, ולנווט את המדינה מבחינה חברתית על-פי קווי המתאר שיתוו אנשי המדע הללו. במידה שהפוליטיקאים לא יעשו זאת, אולי יהיה ניתן להגיש בג"צ בטענה של מעילה בחובתם של הפוליטיקאים לפעול למען המדינה. ייתכן שיהיה צורך לחוקק חוק יסוד כזה.
אודה ואבוש, אינני יודע איך הדבר ייושם בפועל. את החלק היישומי ניתן להפקיד בידי אחרים, יבואו המומחים וידאגו לפרטים. אני מאמין, שהרבה לפני הקמת המערכת החדשה מצב המדינה ישתפר דרמטית כבר בשלב המודעות. ברגע שתהיה מודעות להיבט התרבותי, והוא יהיה חלק אינטגרלי מן השיח הציבורי השגרתי, כבר אז המערכת תהיה מושפעת מכך ולא תוכל להמשיך להיות כשהייתה. אני מבין את הקושי לדמיין מציאות שעדיין לא קיימת, נרחיב על כך כשנגיע לשלב הפתרונות.
בשורה התחתונה, המדינה קיימת למען עצמה ולמען אזרחיה, ולא למען משרתיה, אליטותיה או כל גורם אחר. אם הכלים הקיימים לניהול חברה אימפוטנטים ואינם מצליחים לוודא שהיא אכן פועלת כפי שהייתה אמורה לפעול, אז צריך למצוא כלי חדש. אני הצעתי את הפילוסופיה המעשית.
פינת השאלה הקטנה
התיאוריה הזו מעוררת תהיות ששאלות רבות, ומדי פעם נענה עליהן. השאלה הפעם היא: התיאוריה מתיימרת להיות חדשנית ברמה כזו שלכאורה מדובר בתחום שחור אחד ענק שטרם התגלה, יתרה מכך - האנושות אפילו אינה מעלה על דעתה שהוא קיים. אז איך ייתכן שכל המושגים שהיא משתמשת בהם ידועים: תרבות, נורמות, מוסכמות, תפישות, מערכת, שיטה וכולי. שום דבר לא חדש למעט המושג "פילוסופיה מעשית", שגם הוא קיים רק במשמעות אחרת. הרי לא הומצא כמעט שום מושג חדש, הכל ידוע, אז איך יכול להיות שהכל לא ידוע?
אכן שאלה טובה ובהחלט מחייבת מענה: דווקא בגלל שהמושגים קיימים, קשה מאוד (למעשה בלתי אפשרי) להביא את התיאוריה הזו לתודעה. הכל לכאורה ידוע, לך שכנע את האנושות ששום דבר לא ידוע. ובכן, המושגים ידועים, מה שלא ידוע זה שהאנושות חייבת לנטר אותם ולנהל מערכת של שליטה ובקרה עליהם. יודעים שיש תרבות, יודעים שיש נורמות, אבל לא יודעים מה הן, לא יודעים שחברה חייבת לדעת מה הן הנורמות שלה כדי להבין מי היא ומה היא. לא יודעים שחייבים לנהל לגבי הנורמות מערכת שליטה ובקרה ממוסדת ומסודרת, אחרת החברה מתנהלת ללא מכוון כסומא בעלטה.
לא מבינים שהנורמות של חברה זה החברה. לא מבינים שכל הכלים לניהול חברה (חוק, דמוקרטיה, כלכלה) בעצם קיימים כדי ליצור נורמות נכונות, טובות ובריאות. אז מה עושים? מסתפקים בכלים, ולא בודקים אם הם מצליחים בתפקידם. הכלים הפכו להיות המטרה, שכחנו בשביל מה הם קיימים. כך שלטון החוק יכול להיות כישלון חרוץ, הדמוקרטיה מקרטעת, הכלכלה קורסת, וכולם זחוחים. כי אין כוכב צפון, אין מכוון, אין למה להשוות. יש שלטון חוק, וזה מה יש. מצליח, לא מצליח? לא יודעים, לא רוצים לדעת, לא יכולים לדעת וגם לא רלוונטי. רצים קדימה עם מה שיש, עושים "כמיטב יכולתם" ומה שיהיה יהיה.
בוודאי שיודעים שיש תרבות, אבל מהי? מהי תרבות השלטון? כל אחד עושה פרצוף של צפרדע שאכלה כרוב חמוץ. לא יודעים. אין מידע מוסמך, כל אחד יביע את עניות-דעתו אם חשקה נפשו. זה בהחלט חביב, יש עם זה רק בעיה אחת קטנה: ככה לא בונים חברה! בעוד כמה מאות שנים זה יהיה טריוויאלי, למרבה הצער היום אנחנו עדיין לא יודעים את זה. אפילו לא יודעים שלא יודעים.