עצי האורן המצלים של יער חולדה היו מוכרים לי. השבילים המתחמקים, הסלעים, אבני האנדרטה, כולם רמזו לי שאני הייתי פה. כן, כבר הייתי פה פעם. בלילות הכְּסִיסָה הרומנטית, כשלב-המתבגר שלי נכסף אל החיים, החיים הבלתי מושגים האלה. החיים שרק אחרים חיים אותם. טיבעתי את כמיהותיי בסיפורי ס. יזהר. סיפורי החורשה שבגבעה, סיפורי הלילות ללא יריות, והאיש ההוא, הרומנטי ללא תקנה, אפרים היקר, שמשתוקק לשוב אל האספסת. אל אותם שדות אספסת הנותנים את ריחם המתוק למרחקים. אל אותם שדות אספסת המַכְחילים ומַסְגילים בפריחתם. וכך, כמו שהספר מוטל לפני, והאותיות פורחות ומַפריחות, נמשכתי בכל כולי אחר הלחן המפתה של סיפורי יזהר.
מחלון המכונית המואפל-חלקית אני רואה: הנה החלונות המוארים של חדר האוכל הקטן. כל הקבוצה, קבוצת "גורדוניה" הקנאית מכונסת שם, ליל חרדות יהיה הלילה, ליל גזירת גורלות. ואני נזכר בלילות ההכרעה המאיימים הללו, בילדותי, בחדר האוכל שלנו. איך היינו מתגנבים אל החלונות המוארכים, ילדים סקרנים שסודות המבוגרים מוציאים את נשמתם. היינו עוצרים את נשימתנו, ואגרופינו היו נכרכים בכוח סביב בליטות החלונות. שלא ניפול חס וחלילה, שלא נשמיע קול, שלא יצא אלינו המזכיר הזועם ויגרש אותנו ממחסה השיחים בבושת פנים.
ואיזה מתח נוראי שורר שם בפנים: בין אם היה זה אפרים העומד חיוור ומזיע מול חבריו, ובין אם היה זה אביה של אותה נערה שנתפתתה לאיש, וכעת דנים איך ולאן לגרש את האיש. אפשר לחתוך את המתח, אפילו בזרמו דרך החלונות המוארכים, באולרים ובסכיני הקומנדו המוחבאים שלנו. איש מנוסעי המכונית שסביבי אינו יודע ואינו מכיר את העולם הרחוק ההוא.
קישורי התוגה הללו שלי, קישורים של איש שראה יותר מדי, אינם מקשרים להם שום דבר. זה רק אני שהייתי מתרגש כל כך מול עמדת הבטון הנטושה שהציצה לפתע, לשנייה קצרה, מתוך היער של חולדה. זה שם, ליד העמדה, שם חלף לו באיטיות מתוקה כל כך, ליל השמירה הארוך, שלא נורתה בו אפילו ירייה אחת. שם ניצב האני האחר שלי, שנגזר ממש כמו במספריים, מתוך הנייר מלא האותיות של הסיפור של יזהר.
בנעוריי הרחוקים, סמוך לסיום שירותי בצבא, התגלגלתי ליער הזה עם הנערה שאהבתי. זה היה בעונת הסתיו, באוקטובר הרך והמואר. עשינו אהבה מתחת לעץ אורן, מבלי לחשוש מעקיצות הרעל של טוואי התהלוכה. התרגשתי מהמעשה שלנו, בתוך הזירה של יער חולדה, שכל כך סיערה אותי. מעבר לגזעי העצים נעו בדממה גיבורי סיפורי חולדה של יזהר. אני חושב שדמעתי לפתע באיזו דְמִיעָה לא מוסברת.
נערתי מחתה את הלחלוחית הַמְלַחְלָחָה בעדינות מלחיי. מה קרה? שאלה. לא קרה כלום, השבתי. זה רק החיים הכפולים האלה. הזיכרונות הספרותיים האלה. ההכרה הברורה והחותכת בלבי, שכן, כבר הייתי כאן פעם! הייתי כאן עוד לפניכם חברים! ואפילו לפני הזוג המתעלס, שאחד מהם הוא אני עצמי. שתיתי קפה שהביאו הרצים אל העמדה, נגסתי בכריך של השומרים, שמעתי את הצפרדעים נותנות קולן, השענתי את הרובה האנגלי אל העמדה ופיתחתי את החגור המעיק. עוד לילה עבר! ואיזה לילה, לילה בלי יריות!.
חולדה המתפתחת ונבנית חולפת במהירות בחלונות המכונית. היער כאילו לא רק נסוג אחורה במהירות, אלא גם מתכווץ ונבלע בין אולמות השמחות המכריזים על עצמם בשלטי-ענק, לבין חממות הפלסטיק מחזירות האור המנצנץ. היכן לילות הַקְסִיסָה ההם, של הנער הרומנטי שהייתי? היכן דפיו המצהיבים של ספר סיפורי יזהר וכריכתו הירוקה? ולבי המתפעם בחוזקה, מפליחת ההכרה שכן, כן, אני הייתי כאן לפניכם חברים! אני כבר הייתי כאן, פעם, ביער חולדה.
התהלכתי כאן עם הנשמה הרוגשת של המורה הצעיר, הרואה גם הוא את הדברים ראייה שנייה ופולחת. כי גם הוא היה כבר כאן פעם. הוא עקב אחריכם, חברים! הוא שיקע אתכם לנצח בגיליונות הדפוס. אותם הגיליונות שהיו לימים כמו פַּרטיטוּרוֹת מנחמות לנהמת הלב המתכווץ שלי.
מִסְבָּךְ המחלפים שב ומסתבך. המכונית של יקיריי רצה אל המחלף הבא, הנמזג אל הכביש המהיר. וממילא איש מהם אינו יכול להבקיע אל הרעדה המרוגשת ההיא שלי. שלום לך יער חולדה-שבלב, יער חולדה-שבזיכרון. היער שבלב השפלה, שבמורד ההרים, ובטרם הַגָלִיוּת של גבעות החול האדום. אולי בנסיעה הבאה שלי לכאן, בין גשר למחלף, ובין צומת למסעף, אזכה שוב לחיות לרגע קצר אך מכאיב, את יער חולדה הנשכח שלי.
