כאשר צפיתי ב'לונדון את קירשנבאום' בפסיכולוג האומר דברי טעם, ועוד מהפכניים – אורו אוזניי אך התלעלעה דעתי. איפה היית, פרופ' יעקב רופא, כאשר הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה?
בהיותי סטודנטית בחוג להנדסת נפשות מתות הקרוי 'החוג לפסיכולוגיה', לא מצאתי אף זיז אינטלקטואלי או אנושי להיאחז בו. הייתה מרצה שדיברה בקור-רוח על חשמול בעלי חיים ושליקתם במים רותחים ולבשה תמיד מעיל פרווה (מתוצרת בית?). היום הייתי מחרימה אותה, אך אז הייתי ילדה טובה רמת-אביב. והיה מרצה נחמד, חיוך ממזרי, שלימד לעשות מו"מ עם טרוריסטים אך הופיע לשיעורים לעתים נדירות, ופעם אחת, כשכבר הופיע, הקרין לנו סרט על ה'אקילה לאורו' ויצא לעשן סיגריה. והיה מרצה לסטטיסטיקה שעשה משיעוריו מופעי סטנד-אפ ("אתה! למה יש לך כובע?", היה מביך איזה סטודנט), מה שלא טשטש את משמימוּת המקצוע.
מאז חלפו שנים והנה, בתוך שטף האקטואליה החופז אל הלא-כלום, החמצתי כמעט את הופעתו המרתקת של פרופ' יעקב רופא, ראש החוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן – הקורא תיגר על פרויד, ולמעשה על התפיסה המערבית המקובלת במאה השנים האחרונות לגבי נפש האדם. רופא כופר בקיומה של תת-הכרה ובנגזרת המשפטית שלה, אי-שפיות זמנית. "אין דבר כזה אי-שפיות זמנית", הפתיע הפרופסור את קירשנבאום ו
חיים יבין (שהחליף באותו ערב את לונדון). "שיגעון הוא עניין של בחירה. אין הבדל בין לתלות את התנהגותו של אדם בתת-הכרה, לבין להטיל אותה על שד", טען.
רופא סבור כי האדם הוא יצור הכרתי מתוחכם, הבוחר לעצמו במודע הפרעות נפשיות כמו בולימיה או אגרופוביה כדי להסיח את דעתו מבעיותיו. "אדם בוחר להשתגע ולבצע מעשים קיצוניים באופן שמשרת את האינטרסים שלו", שמט הפרופסור את השטיח המשפטי המרפד את דרכם של רוצחים למוסד פסיכיאטרי.
תזה זו מהווה ריאקציה לתזה של פרויד, אך אני תקווה כי תנועת המטוטלת בין שתי אסכולות-הקיצון תתייצב ביניהן. קרי: תימצא ראייה אינטגרטיבית של נפש האדם, המכירה בקיומו של רובד תת-הכרתי אך איננה מקדשת אותו. שילוב כזה בין התפיסות ניתן לראות בביטוי היהודי 'יעלה רצון מלפניך': 'יעלה רצון' רומז לקיומן של מצולות נפש שמהן נדלה הרצון, ו'מלפניך' רומז שהבחירה אם להכיר ברצון הזה, ואף להפכו להתנהגות מעשית – מונחת לפנינו באופן גלוי.
ולידיעת פרופ' רופא: פנחס שדה הבין עוד לפני עשרות שנים שאדם בוחר בשיגעון. וכך כתב בספרו המהפכני עד ימינו: "רצון זה (להיות משוגע) התעורר בי תחת עקה של ייסורי לב גדולים. אז השתוקקתי אל השיגעון כאל אופן של גאולה. והלוא הבדידות, המחלה והשיגעון – אומנויות הם במידה לא פחותה מאשר הלבלרות והסנדלרות. ומי יודע, אולי עוד אתפוס באומנויות אלה".