מערכת הבחירות שהתרחשה בטורקיה עמדה בצל כוונתו של ראש הממשלה, רג'פ טייפ
ארדואן, לזכות ברוב של שני שלישים ממושבי הפרלמנט – רוב שאילו הושג היה מאפשר לו לדהור קדימה במסלול ההתאסלמות של טורקיה באמצעות שינוי החוקה באופן שיציב אותו כנשיא כול יכול עם סמכויות מורחבות. נראה שכוונתו זו הפחידה חלק מהבוחרים, והוא זכה "רק" ב-326 מתוך 550 המושבים (ירידה של 5 מהפרלמנט היוצא). מעניין שרוב פרלמנטרי זה (כמעט 60 אחוז) הושג למרות ששיעור הבחירה במפלגתו, מפלגת הצדק והפיתוח, היה קטן במעט מ-50 אחוז מהקולות הכשרים, שיעור שמהווה עלייה מ-47 האחוזים בבחירות 2007. הרוב בפרלמנט מאפשר לארדואן למשול במדינה ללא קואליציה, ושינויים בחוקה הוא יוכל להשיג באמצעות משאל עם. לא קל אבל אפשרי.
כל נציגי האופוזיציה זכו יחד לכ-40 אחוז ממושבי הפרלמנט: מפלגת העם הרפובליקנית הגדילה את כוחה מכמעט 21 אחוז ל-26, ונציגיה ישבו על 135 מושבים, ואילו מפלגת האופוזיציה השנייה בגודלה, המפלגה הלאומית, הצטמצמה מכ-14 אחוז ל-13 אחוז ותסתפק ב-53 מושבים. חשוב לציין שמפלגה זו הצליחה לעבור את אחוז החסימה הגבוה, העומד על 10 אחוז. בנוסף נבחרו עוד 36 נציגים עצמאיים, רובם כורדים שכמה מהם יושבים בכלא על חלקם במאבק נגד השלטון.
העולה מנתונים אלה הוא שארדואן ימשיך לקדנציה שלישית, וכנראה אחרונה, כראש ממשלה, ושר החוץ שלו – אחמט דאודוגלו – ימשיך לנהל את מדיניות החוץ שראינו בשמונה השנים האחרונות: שאיפה לחזק את מעמדה הבינלאומי העצמאי של טורקיה תוך התבססות על הכלכלה הצומחת במהירות ובבטחה (כשמונה אחוזים מדי שנה), על הצבא הגדול והנאמן, על היציבות הפנימית (למרות ההתנגדות הכורדית) ועל היחסים הטובים עם רוב מדינות האזור. ללא ספק, טורקיה ראויה לתואר "מעצמה אזורית", שאותו היא חולקת עם אירן ואולי גם עם ישראל. מעמד זה של שלוש המדינות הללו בולט על-רקע החידלון המתמשך במערכת הפוליטית הקולקטיבית הערבית, המפולגת, המפוררת והמסוכסכת. ארדואן נתפס כיום בעולם הערבי כמנהיג הפופולרי ביותר, למרות שהוא כלל איננו ערבי. במצב זה סביר להניח שהמתח עם ישראל יימשך, וקשריה של טורקיה עם המרחב הערבי והאיסלאמי ימשיכו להתחזק.