לורד סאאצ'י, שכבעל סוכנות פרסום ענקית רכש ממיטב יצירות האמנות העולמית בכלל והבריטית בפרט, רכש בנין מהודר והפך אותו על כל קומותיו למוזיאון (בלונדון, כל מוזיאון מכונה "גלריה") המתייחד ביצירות עכשוויות. לזכותו נרשמו חשיפת אמנים כמו דאמיין הרסט, האחים דינו וג'ק צ'פמן וטרייסי אמין (שעל תערוכת היחיד שלה בלונדון כתבנו בשבוע שעבר). על תרומתו לעידוד האמנות, זכה בתואר "לורד”, ואל ייקל הדבר בעיניכם. הביקור בגלריה סאאצ'י היה בבחינת חוויה מרשימה ביותר, שמסמנת את עליית כוחו של הפיסול מול הציור, ששלט ברוב התערוכות עד לעשור הקודם. הפיסול של השנים האחרונות שנבחר להיות מוצג בתערוכה, מהווה כעין הצצה לעתיד. המשותף לרוב היצירות - הוא השימוש בחומרים מתכלים. תשכחו מפיסול באבן, ומפיסול ביציקות ברונזה. האמנים בני זמננו לא בוחלים בשימוש בכל חומר זמין,קרטון, גבס, זכוכית, עץ ועוד, ובכלל לא מזיז להם שהיצירה תתכלה מעצמה או בידי אדם בקלילות תוך פרק זמן קצר. העיקר הוא המסר, והאפשרות לעבור את הגבולות המקובלים על-מנת לתת לדימיון ולמחשבה חופש יצירה בלתי מוגבל.דבר נוסף החוזר אצל כל האמנים כמעט, הוא היות האדם במרכז היצירה. מסוג המהפכה שחולל זרם הרנסנס לאחר ימי הביניים. היצירות אכן מפתיעות, כשכל אמן יוצר בשפתו האישית, ומעניק לרעיונותיו מימוש שמדהים את הצופים. כל אמן זוכה כאן לאולם גדול עבורו בלבד, והשמחה גדולה. מימדי הבנין הגדול ושיפוצו הותאמתו לנושא, מרחיבים את דעתו של הצופה וממצקים את היותה של לונדון מרכז אמנותי קובע. הפסלים עשויים לזעזע במבט ראשון, אך במחשבה שניה, אתה נמשך להסתובב סביבם ולספוג עוד ועוד את מה שרצה האמן להביע. כמו "the healers" - פסל המיצב של דיויד אלטמייד הקנדי (יליד 1974, ייצג את קנדה בביאנלה בוונציה ב-2007), בו נראים חלקי גופות או גופות המעורבבים זה בזה, ומה שכה מרתק ביצירה זה החומרים מהם היא עשויה, המטשטשים את הפן האנושי אך יוצרים קומפוזיציה מהפנטת. לעומת זאת, פסלו The New North עשוי בדמות ענק, שסביבו עולות מדרגות המיתמרות אל על, שמזכיר את הרצון העז של בני האדם להגיע לשמיים, כשבנו את מגדל בבל, או- הזיקוראת.לעבודה יש היבטים אירוטיים, מפלצתיים והרגשת אין-אונות גם יחד. פיטר בוגנהוט הבלגי (1963) לא בוחל להשתמש בדם בפסליו המזכירים חיות שניצודו, וחלקן מוצגים בארונות פלקסיגלס, מה שמזכיר את תחילת דרכו של דאמיים הרסט, תגליתו של סאאצ'י . ברלינד דה ברויקר הבלגית (1964) מתאפיינת בפסלי גופות אדם מרוסקות ופגועות, שחלקי גפיים שלהן דומות לענפי עץ שנכרתו ומשתרבבים כלפי מטה. עם מסר של תבוסה ויאוש.היא גם מציגה פסלי סוסים העוטים עור סוס אמיתי, גם הם בתנוחות של מוות וקץ. תערוכתה "דיאלוג עם קראנאק ופאזוליני" תנדוד במהלך 2011 ו-2012 במוזיאונים ברחבי אירופה. פולקר דה יונג ההולנדי (1972), לוכד את עין הצופה בפסליו. "השיעור בירי" - עשוי מעץ, צבוע בצבעים ססגוניים, ומתאר קבוצת אנשים וילדים על גבי גזעי עץ כבירים. היות הגזעים חלולים, מדמה אותם לחלקי טילים, או נשק עתידני העתיד להביא קץ על העולם. גם פסל המיצב השני שלו, המאכלס את האולם, של דמויות מעץ צבוע שחור, כשידיהם כרותות ובמקום החלקים החסרים מהזרועות - תקוע כלונס עץ, כמו בתנוחת הצליבה. לכל איש במיצב הבעה אחרת ואופי שונה. משהו מרשים ביותר ומהפנט. פסלי הענקים של מרטין אונרט הגרמני (1953), מזכירים את הקיקלופים מ"האודיסיאה", אך עצם הענקית שמחזיק אחד מהם (גובהם 3 מטרים כל אחד), מחברת את החרדה מגודלם וגובהם של אולמות גלריה סאאצ'י, עם הפחד שספג האמן כילד מהאגדות המפחידות בילדותו, המשתלב עם התקופה הפרה-היסטורית, הקמאית, שאולי אנו עומדים לפיתחה, אחרי תום המלחמות וההרס. הריאליזם של הפסלים - מהמם. ג'והן באלדסארי ורבקה ווארן, ששמותיהם ידועים יותר, גם הם בין יתר המציגים שלא הוזכרו. פסליה של רבקה מתמקדים בגוף הנשי, אך בצורתו המעוותת והפורפורציות המוגזמות בצורה הכי אכספרסיבית שאפשר. תערוכת "צורת הדברים שיבואו" בגלריה סאאצ'י בלונדון, היא מעדן אמנותי שלא בכל יום מזדמן כמותו, ושאסור להחמיץ. הגלריה פתוחה לקהל ללא תשלום, והקטלוג המלווה אותה עשוי בצורה מרחיבה את הדעת, כשחוזרים הביתה ורוצים להתעמק ולהכיל את מלוא החוויה.