הזירה המדינית מתנהלת בימים האלה כמו מחקר גיאולוגי רב-שכבתי. כל רובד משקף אומנם את המציאות, אבל גם מסתיר תחתיו עולם שלם, לא פחות אמיתי מזה שמעליו.
השכבה העליונה היא התנגשות ספטמבר. על פני השטח, הפלשתינים דבקים בבקשה ממוסדות האו"ם להכיר בהם כמדינה, בעוד ישראל נערכת לספוג את ההשלכות. פה ושם נעשים מאמצים של הדרג המדיני למזער נזקים, בעיקר באמצעות טיסותיו התכופות של ראש הממשלה לבירות חשובות. ברקע נשמעים איומים מרומזים, כאילו בלתי קשורים. למשל דברי האזהרה של שר החוץ ליברמן באוזני קתרין אשטון, הממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי, שלפיהם מהלך חד-צדדי ישחרר את ישראל מהסכמי אוסלו. זו פחות או יותר התמונה הגלויה. למטה ממנה רובץ מאמץ ישראלי גדול בהרבה.
סגן שר החוץ,
דני איילון, מסתפק בניסוח המצומצם "נעצר הסחף" כדי לתאר את המישור הזה. מה שאיילון רוצה לומר הוא שבלי קשר לשאלה אם להצבעה העתידית באו"ם יש השלכות כלשהן, התוצאה שלה עשויה להיות טובה מן הצפוי. לפלשתינים, חשוב להדגיש, יהיה בכל מקרה רוב, אך השאלה היא איזה רוב ושל אלו מדינות. יש ממשלות שהפלשתינים מסמנים בכיסם, אך בסופו של דבר הן צפויות להפתיע. מטעמי פטריוטיות, לא נציין היכן הן ממוקמות בגלובוס ומה הפעולות שנוקטת ישראל כדי שכך יקרה. מה שאפשר לומר הוא שגם בירות שהצהירו בשנה האחרונה שהן "מכירות במדינה פלשתינית" לא בהכרח יתמכו בפלשתינים בשעת ההצבעה. ומדובר במדינה משמעותית אחת לפחות.
שינוי המגמה הזה אינו קורה מאליו, אלא הוא תוצאה ממתיחת שרירים דיפלומטית של ישראל. איש-איש במקומו, שגרירים, קונסולים ויועצים מדיניים נפגשים עם נציגי ממשל, עם עיתונאים ועם
אנשי מפתח, ומעבירים את המסר שמהלך חד-צדדי לא יקרב את השלום, אלא להפך. איילון, שפעילותו כפוליטיקאי גלויה יותר, נוטל חלק משמעותי במאמץ הזה. לפני שבוע, למשל, נועד עם השגרירים האפריקנים בישראל ואמר להם כי "נדרשת התנהלות אחראית מכל מדינה. הצבעה בעד המהלך הפלשתיני דינה כהצבעה בעד עימות". יומיים קודם לכן שב מכינוס מדינות דרום-אמריקה באל-סלבדור בו השמיע מסרים דומים. מוקדם להעריך מה יהיו פירות המאמץ הזה, אך ברור שיהיו כאלה.
השכבה השלישית, באופן טבעי, חשופה עוד פחות. בשכבה זו, לא הפלשתינים מובילים, אלא ישראל. מדינות שרק לפני שבועות אחדים עוד נופפו בחרב החד-צדדית כלפי ישראל, למשל צרפת ובריטניה, מחפשות בקדחתנות אחר סולם שיוריד אותן ואת
מחמוד עבאס מהעץ. למעשה, המערכת הבינלאומית כולה מכוונת למאמץ הזה. וושינגטון, ברלין, בריסל, לונדון, פריס וכמובן ירושלים ורמאללה מעבירות מסרים במרץ. משהו יֵצא מהמגעים האלה.
זהו הרקע ליוזמת השלום של שר החוץ הצרפתי אלן ז'ופה שצצה לה לפתע (והושלכה לפח על-ידי האמריקנים). ז'ופה שאיים הוא ז'ופה שהתקפל. יוזמת השלום שלו התיימרה להיות סולם. זה גם המניע למכתב הדחוף של קתרין אשטון לחברות הקוורטט. אשטון תבעה לצאת ביוזמת שלום על בסיס נאום אובמה. גם אשטון, כמו אובמה, מרקל, קמרון וסרקוזי, הפנימה שחד-צדדיות מאיימת על האזור יותר מאשר על ישראל. לכן היא מחפשת מוצא אחר. מספר שגרירים מערביים, שמדינותיהם עדיין מאיימות באופן פורמלי לתמוך בהכרזה חד-צדדית, אישרו ל'מקור ראשון' כי "כולם מחפשים סולם לרדת מהעץ". גם בלשכת נתניהו מתארים כך את התמונה. אנשי נתניהו, אגב, קוראים לאשטון ולדומיה 'אפיפיורים', על שם דבקותם בתהליך המדיני אפילו כשבאזור מתרחשות רעידות טקטוניות.