ביום ראשון, אחרי ארוחת הבוקר שהוגשה לעיתונאים המתכנסים במלון הילטון בתל אביב, הוצגה כוכבת האירוע: קונסולת Comodo החדשנית. נציגי סלקום והיצרנים הציגו את יתרונותיה הרבים.
מדובר במחשב שגודל המסך שלו 4.3 אינץ' המספק לנהג שירותי תקשורת, מידע ופנאי ביד רחבה. בעזרת מכשיר מולטימדיה זה אפשר ליהנות מעשרות אפליקציות, ובהן: עידכוני דרך (כמו במכשיר ניווט רגיל, בתוספת אזהרה מפני מכמונות), שיחות טלפון וסמ"סים, האזנה לתחנות רדיו מקומיות וברחבי העולם כמו גם למאות שירים ישראלים ולועזיים, צפייה בסדרות טלוויזיה (לא בזמן הנסיעה), גלישה באינטרנט, קבלת מידע מהבורסה וצפייה בנעשה מאחורי הרכב (באמצעות עדשה המותקנת בטמבון).
הקונסולה אף מעוצבת יפה, ולא תיראה כגוף זר גם במכוניות יוקרה שהאבות הרוחניים שלהן השחיתו תועפות של מחשבה בעיצוב הפנים.
הקריירה מזהירה, המוצר לא
אין לי ספק שבמקרה של קונסולת ה-Comodo, המוח היהודי טיפס על הגבעות. והרי מתקן תקשורת-תוכן זה נראה שימושי וחיובי, גאוני ממש בפשטות תפעולו, בדיוק כפי ששמענו מנציגי המייצרים ומיו"ר סלקום. גם התחזיות האופטימיות לפיהן קונסולה זו תעשה קריירה עולמית לא נראות מופרכות (וזה למרות שמערכות דומות משווקות כבר, פה ושם).
אז למה אני נגד אביזר מושלם כל כך?
ובכן, אני ספקן לגבי הקונסולה לא בגלל המסך הקטן מדי, וגם לא בשל העובדה שהיא אינה עוזרת בנהיגה (למעט, כאמור, בסעיפי הניווט ושידור המתרחש מאחורי הרכב).
ספקנותי לגבי הקונסולה גם לא נובעת מהעובדה שתכלס, עיקר ייעודה הוא לפנק את הנהג בשעשועי גלישה ובידור שונים ומשונים.
הסתייגותי מהקונסולה גם אינה נובעת מכך שהיא אינה ניתנת לשליפה, ושהיא עלולה לשבש את פעולת כריות האוויר. גם אין בליבי על כך שהתקנת הקונסולה עשויה לחבל במערכת החשמל המודרנית can.
אני גם לא מתלונן על כך שהקונסולה המחוכמת אינה מזהירה מפני סטייה מנתיב, אינה מזהירה מפני התקרבות מסוכנת לרכב אחר, אינה מתריעה על מכוניות ואופנועים הפולשים אל השטח המת של המראות, ואינה מזהה את עייפות הנהג.
לא באכזבות הללו קבור הכלב (הנובח על הקונסולה).
אביזר לי
לא הקונסולה אשמה, אלא רק אני, השייך לגזע הולך ונכחד. כי אחד כמוני, כדי ליהנות מנהיגה ועוד להגיע הביתה בשלום (שני תחביבים סנוביים שאני משתדל לטפח שנים רבות), זקוק רק לסייענים מעטים ברכב: הגה, חגורת בטיחות, מוט הילוכים ודוושות (ומוטב שלוש מהן). כל אביזר נוסף המותקן בסביבת הנהג לצורך עזרה או פינוק - רק מכביד על ריכוזי, זהירותי, מהירות התגובה שלי, ובאופן כללי פוגם בקשר שלי עם המציאות שסביב.
במילים אחרות, מכשיר המולטימדיה המתואר לעיל הוא סרח-עודף המחבל בנהיגה על כל היבטיה. משוכלל ככל שיהיה, המכשיר חסר את האפליקציה החשובה ביותר: לחזור הביתה בשלום.
כל זה לא מפריע למנכ"ל החברה שפיתחה את הקונסולה, דני כנפו, להתגאות בכך ש"לראשונה יש מוצר המחבר את עולם האינטרנט לעולם הרכב מבלי לפגוע בבטיחות הנסיעה". ועל כך אפטיר ביידיש: אָבָדֶה? (באמת?)
עשרות מטרים יתומים
במכוניות שראינו בתוך המלון ובסמוך לו (פורד מונדיאו), הותקנה קונסולת ה-Comodo, אותו פלא טכנולוגי יהודי מתקדם, לימינו של מושב הנהג. כלומר: כדי להביט בה יש להפנות את הראש מהכביש לכיוון הצג, מה שמצריך אקומודציה של העין מהסתכלות לטווח רחוק להסתכלות לטווח קצר. באותם רגעים יתומים נוסעת המכונית ללא קברניט, ובכל שנייה היא עוברת עשרות מטרים על עיוור (תלוי במהירות השיוט).
וכל נהיגת-האימים הזו היא תוצאה של הצצה חטופה במסך! מה אם יתעורר בנו צורך או חשק לתקתק על הקונסולה כמה מילות סמ"ס, להזמין שיר מסוים, או ליהנות מהאפשרויות האחרות שמציע תפריט הקונסולה?
צג מחיר
מי ייקח על עצמו את האשמה, אם פעילות צגית ענפה זו תגבה קורבנות בכביש?
צב מחיר
הסכנה הגלומה בהתעסקות עם הקונסולה רק גדלה, כאשר מדובר בנהגים בעלי רפלקסים של צב.
מקדימה את זמנה
בקיצור, נראה לי שהקונסולה של הבאר-שבעים הפיקחים הקדימה את המציאות האפורה. היא מתאימה לרכב העתיד, כלומר לאיזה שקע-מוביל משוכלל שנהגו יהיה פטור מהצורך לאחוז בהגה, להפעיל מאותתים, ללחוץ על דוושות וכל יתר טרחות הדרך, כי המכונית תעשה כל זאת בעצמה. הנהג העתידי רק יגיד לגברת "קחי אותי לבית העיתונאים", והיא כבר תוציא את בקשתו לפועל.
ואז, ורק אז, לנהג יהיו ידיים, אוזניים ועיניים פנויות כדי ליהנות מ-1,001 פלאיה של קונסולת ה-Comodo.
צייר להשכיר
כמה דברים קרו בהילטון כמו כדי לעורר את זיכרונותיי. קודם כל, היה שם הפנינג ספונטני נהדר: בכניסה לאולם שבו הושקה הקונסולה עמד צייר מ-אאא וצייר כרזת ענק, ממש לנגד עיניהם של המוזמנים. הוא התחיל עם רקע תכלת ועליו צייר יונה לבנה, שהיא הלוגו המסחרי-רוחני שנבחר לקונסולה. מסביב ליונה זו הוא רשם עוד כמה אפליקציות דקורטיביות, וביניהן ציור של עט נובע מתוצרת מונט-בלאן.
הצייר שטרח על הכרזה הזכיר לי שבצעירותי עבדתי פעם בתעסוקה דומה - שילמו לי על ציורי ענק שנתלו על הבמות בכל מיני טקסים קומוניסטיים מפלגתיים. גם אני ציירתי את היונה הלבנה של מאסטרו פיקאסו, רק שלצידה ציירתי את דיוקנותיהם הענקיים של מרקס, אנגל, לנין וסטלין.
הייתי עובד על כרזות אלו במשך ימים מספר, גומר אותן בלילה שלפני האירוע, מקבל כסף וחוזר הביתה.
חשבתי לי אז שיהיה מצחיק לבצע את העבודה האמנותית בזמן הנאומים עצמם. למשל: לצייר את שפמו של סטלין בזמן שמדברים עליו.
זיכרונותיי מהילטון
הדבר השני שנזכרתי בו בהילטון בזמן מסיבת העיתונאים הוא ביקוריי במלון זה בעבר, כאשר הייתי מגיע לבקר את שני חבריי מחו"ל. אבל הם כבר לא לנים בסוויטות של הילטון, כי אחד מת והשני התבלבל ונעלם.
ביקורי הראשון בהילטון היה בתחילת עבודתי בטלוויזיה.
חיים יבין עשה אז את כתבתו המפורסמת על העוני. הוא נסע לקריית-מנחם, פתח שם מקררים וגילה שהם ריקים. אני ראיתי במעשהו זה של יבין ג'סטה פופוליסטית טיפוסית לו, והחלטתי לצלם דווקא יהודים מסודרים היטב.
לצורך כך ירדתי מירושלים תל אביבה, והתחלתי לבקר בסאונות של מלונות פאר, כדי להכיר ולצלם את הנפשות הרובצות על ספסלי עץ בחום איום ונורא ובאדים רטובים, חמים אף הם. כך פגשתי את שמחה הולצברג ז"ל, 'אבי הפצועים'. דיברנו פולנית, ואחרי הצילומים התיישבנו בקפיטריה של הילטון כדי להמשיך בשיחה.
בנות ישראל המוזרות
גמרנו, אני ושמחה הולצברג, לשתות קפה, ואז הגיעה המלצרית ופנתה אליי בשאלה כלשהי בעברית. אני, שבימים ההם עוד לא דיברתי את שפת הקודש על בורייה, ולמען האמת גם לא התאמצתי במיוחד להתוודע אליה, הייתי עונה תמיד לכל אזרח עברי שפתח איתי בשיחה במילים "Yes, of course". וכך נהגתי גם עם המלצרית. עניתי לה את ה-"Yes, of course" שלי, וזו חייכה בנימוס, רשמה משהו בפנקסה, והלכה לה.
"אני לא מבין", התפלא שמחה הולצברג. "היא שאלה אותך אם לרשום את סכום השתייה על חשבון החדר, ואתה הסכמת. אבל אין לך חדר בהילטון, וגם לי אין. על איזה חדר היא תרשום?"
"אין לי התנגדות", אמרתי, "שהיא תרשום את הסכום על חדר כלשהו. בקרקס הפולני שלפני מלחמת העולם השנייה ראיתי תוכי שניקר בין פתקי עתידות, והיה מחלק אותם לכל דורש. אולי המלצרית תנהג כמו התוכי".
"אני לא מסכים, זה לא מוסרי לתפקד כמו התוכי שלך. אני אתקן את זה", הודיע שמחה, קם והלך אחרי המלצרית. הוא חזר כעבור כמה דקות, ואמר שהוא לא מבין מה קורה. "אני יכול לשבת 12 שעות בסאונה, ועדיין לא להבין את בנות ישראל", רטן. "הרי אמרתי לה בעברית צחה שנפלה טעות בתקשורת, אי-הבנה, כי אין לך חדר במלון וגם לי אין, והיא ענתה שהיא כבר רשמה ואין לי מה לדאוג".
