סיפור העקידה נוכח בחדר בכל זמן הראיון עם פרופ' ישראל אומן. נוכח כפי שהוא נוכח בחייו. נוכח כמו שתי תמונות העקידה העתיקות שאומן רכש בשנים האחרונות כדי לעטר את קירות ביתו, תמונות שכל אחת מהן מספרת סיפור עקידה שונה.
העקידה עולה כבר בראשית שיחתנו, כשאני שואלת את פרופ' אומן אם יש חוויה שצרובה בו במיוחד מתוך המכלול של ראש השנה. "בכל ראש השנה אני קורא בתורה בבית הכנסת שלי", הוא אומר. "רק בראש השנה, מפני שהקריאה עצמה, פרשת העקידה, משמעותית מאוד בחיים שלי".
מדוע?
"לא צריך להרחיב על הדבר הזה. מי שמכיר את קורות החיים שלי יבין את משמעות הדבר".
קורות החיים של אומן בן ה-81, זוכה פרס נובל לכלכלה על תרומתו לפיתוח תורת המשחקים, החלו בגרמניה, שם נולד. ב-38', כחודשיים לפני ליל הבדולח, היגרה משפחתו לארצות הברית, ובהמשך נשלח הבן-ישראל ללמוד בישיבה תיכונית במנהטן. לימוד התורה שספג בצעירותו, כך הוא מעיד, היווה בסיס איתן לרכישת השכלה בהמשך.
בתום שנות התיכון למד אומן לתואר ראשון במתמטיקה בניו-יורק סיטי קולג', ולתואר שני ודוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). ב-1955 עבר לאוניברסיטת פרינסטון, שם עסק בתורת המשחקים, תחום מחקר חדש באותה העת. בשנה הזו הוא גם נישא לאסתר שלזינגר, בתו של ד"ר אברהם שלזינגר, מנהל בית החולים 'שערי צדק'. כעבור שנה עלו בני הזוג ארצה והתיישבו בירושלים, כאן נולדו חמשת ילדיהם. הבכור שלמה, שנולד כשנה לאחר עלייתם ארצה, נפל במבצע שלום הגליל, מגן על הארץ שאליה הלך אביו. הווי אומר, עקידה.
איך אתה תופס את הניסיון שבו הועמד אברהם אבינו?
"זה באמת משהו קשה מאוד", מנתח פרופ' אומן. "אני מכיר שני פירושים מרכזיים, שלפי אחד מהם, אברהם אבינו דווקא נכשל בניסיון".
איפה הכישלון שלו?
"הוא צריך היה לסרב לקדוש ברוך הוא. העמידה בניסיון הייתה דווקא בסירוב, והוא נכשל כיוון שהסכים. זה פירוש אחד, וכעדות ותימוכין מביאים המצדדים בו את העובדה שהציווי לעקוד נאמר על-ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, וביטול הציווי הוא על-ידי מלאך. זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא מתרחק קצת, וגם בהמשך הוא לא מדבר שוב אל אברהם. זה היה הדיבור האחרון של הקדוש ברוך הוא, ומאז לא היה קשר ישיר ביניהם לאורך כל חייו של אברהם.
"אני לא מתחבר לפירוש הזה, בעיקר מפני שאנחנו מציינים בראש השנה את העקידה כנקודת שיא. בנוסף לזה, לאורך ההיסטוריה של העם היהודי - בתורה, בכל התפילות שלנו ובכל הלכות חז"ל - מסתמכים מאוד על סיפור העקידה. אז גם אם אפשר להסביר כך ברמה התיאורטית, הפירוש הזה לא מסתדר עם הסיפור הגדול יותר של עם ישראל לדורותיו".
אז מה בעצם קרה בעקידה?
"כשהפירוש הראשון נדחה, עולה השאלה: איך הקדוש ברוך הוא יכול לבקש משהו כזה מבן אדם? ולמה באמת אברהם אבינו הסכים? איך אפשר להבין את כל הסיפור? גם לכך אני מכיר שני פירושים, והם קצת סותרים זה את זה, ועם זאת שניהם חשובים. דברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, נחלקים לשבעים לשונות. פירוש אחד אומר ש'מעשה אבות סימן לבנים'; שהניסיון לא היה ניסיון סרק, אלא בעל חשיבות רבה, מפני שעם ישראל לאורך כל הדורות יהיה חייב להקריב את עצמו. לא העם כולו, אלא כיחידים שיהיו חייבים להקריב את עצמם, ומה שיותר קשה: להקריב את בניהם. ואם הם לא יהיו מוכנים לכך, אזי הם לא ראויים להיות העם הנבחר. לפי זה, הניסיון שבו עמד אברהם יהיה ניסיון שגם בניו לאורך הדורות יעמדו מולו".
הפירוש השני, אומר אומן, מציג כיוון אחר לחלוטין: "אם אתה מוכן לעמידה בניסיון, לא תצטרך לעמוד בו. אם אתה מוכן להילחם גם במובן הפיזי, אבל בעיקר במובן הנפשי; אם אתה מכריז 'אני מוכן להקריב! אני עומד על מה שקדוש וחשוב ויקר לי, ומוכן להילחם על זה!' - בזכות הנחישות שתקרין, לא תצטרך להילחם. בדיוק כפי שבעקידה הקדוש ברוך הוא רצה לראות איך אברהם אבינו מוכן ללכת את כל הדרך בשבילו, ואז הראה לו שאינו צריך לעשות זאת".
זה נשמע כמו עיקרון מתורת המשחקים.
"יש קשר לתורת המשחקים", מאשר אומן. "הפירוש הזה שם את הדגש על התוצאה הסופית, על כך שהעקידה בכל זאת לא יצאה אל הפועל, ואילו הפירוש הראשון שם את הדגש על האפשרות שהעקידה כן הייתה יוצאת לפועל. בשני הפירושים, שלכאורה סותרים זה את זה, יש אמת".
הפירוש השני קצת סותר את מציאות חייך, כי אתה ורבים אחרים כן נאלצו להקריב את בניהם בפועל.
"כן, נכון. אבל בראייה רחבה התפיסה הזאת חשובה מאוד, כי הפירוש הראשון מדבר על יחידים, והפירוש השני מתייחס לאומה כולה. במלחמת לבנון השנייה, למשל, הכישלון היה בגלל שלא היינו מוכנים נפשית ללכת את כל הדרך הקשה שמחויבת בעת מלחמה. אנחנו לא רצינו להרוג וגם לא להיהרג, וכדי לחסוך בחיי אדם רצו מלכתחילה להימנע משימוש בכוחות קרקע ולנהל מלחמה על-ידי מטוסים. זה שאתה לא מוכן להרוג ולא מוכן להיהרג, זה בלתי אפשרי בסיטואציה של מלחמה, כי במלחמה הורגים ונהרגים. אבל אם היו מוכנים יותר, גם נפשית, אז בסופו של דבר לא היו צריכים להיהרג כל כך הרבה, וגם לא להרוג".
פרופ' אומן קם ומסביר את ציורי העקידה התלויים בסלון ביתו. בתמונה העתיקה מבין השתיים, שצוירה במאה ה-16, ניכר מאבק וכעס גלוי בפניהם של אברהם ושל המלאך. בציור השני, שצויר ככל הנראה בראשית המאה ה-18, הבעות הפנים שונות לחלוטין. "כאן המלאך לא כועס", מסביר אומן, "הוא רק מפעיל כוח כדי לעצור את אברהם. אברהם אבינו מאוד מופתע; הוא כואב ואינו מבין מה קורה. הצבע של יצחק שונה מזה של אברהם, ודומה יותר לצבעו של המלאך. זה כאילו מבטא שיצחק כבר אינו בין החיים. תביטי על הרגל של אברהם: היא מבטאת נחישות, ואילו היד מבטאת אהבה. זאת תמונה פנטסטית. ראיתי הרבה תמונות של ציירים מפורסמים שלא היו כל כך חזקות כמו התמונה הזו.
"התחלתי להתעניין בציורי התנ"ך של רבי-אמנים עתיקים לפני כמה שנים", הוא מוסיף. "כשאנחנו מסיירים במוזיאונים בחו"ל אני מתעניין בתמונות מהתנ"ך, אבל לעקידת יצחק יש מקום מיוחד אצלי".