נכתב רבות גם על הדת ב"סרוגים", האם יש בה יותר מדי או לא מספיק, האם היא אמינה או פשטנית, כדי להתאים לעיכול חילוני. כל-כך לא מעניין להתעסק בזה. מה שיפה ב"סרוגים" היא הנאיביות שלה, הפשטות השקטה שמגלגלת כל סצנה והתחושה המרעננת שלא הכל חייב להיות מסובך וצעקני כל הזמן. גם "הפוך" (שחולקת לא מעט אנשי צוות עם "סרוגים") הייתה כזו, בעודה חילונית למהדרין, מה שמוכיח שהתמימות של "סרוגים" לא קשורה לאלמנט הדתי. אם כבר, היא רק מלטפת אותו ומאירה אותו באור מעניין יותר.
במובן הזה, "סרוגים" היא תשובה הולמת לשאלה "מהי טלוויזיה טובה?". בהגדרה הכי בסיסית שלה, טלוויזיה טובה אמורה לספר סיפורים שיצליחו להכניס את הצופה רגשית לתוך עולם זר שלא בהכרח מוכר לו. בכלל לא משנה אם הם מתרחשים במשרד פרסום בשנות ה-60, בעיירה קטנה בטקסס או בסצינת חיי הדייטינג של רווקים דתיים בשכונת קטמון. אם הכתיבה טובה, אם הדמויות אנושיות, אם המשחק מצוין והחיבור הרגשי נרקם - צופים יצליחו להתאהב בה.
"סרוגים" היא הסדרה הכי לא סקסית על המסך, ולא בגלל שהקאסט שלה לא אטרקטיבי או שהסיפורים לא תומכים בגניחות, התערטלות ועירום חלקי - בכל זאת עוסקים פה בזוגיות. היא פשוט לא צריכה את זה, היא בוחרת במודע לא להיות סקסית כי כשהתוכן עושה את העבודה, הגימיקים מיותרים, העטיפה החיצונית לא רלוונטית.
פעם אחר פעם מרגיז לגלות עד כמה העטיפה החיצונית הזו מעסיקה יוצרי טלוויזיה. רבים מהם מחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר למשוך צופים. הרי אם נשמע צירופי מילים כמו "
מועדון הפלייבוי" או "
המלאכיות של צ'ארלי", מייד נניח שאנחנו יודעים על מה מדובר, נתחיל להריץ דימויים בראש, נאמר לעצמנו שזה עשוי להיות מגניב והופ - נוצר עניין שיושיב אותנו מול המסך.
אמרתם "סקס" - אמרתם "רייטינג והצלחה", לא? אנשים חושבים שאם הם ישקיעו בלוק, הפיל יגיע אוטומטית. אנשים חושבים שקל לרגש אותנו, אז הם מרשים לעצמם לחתוך פינות ולחפף בדברים החשובים, כמו בנייה של דמויות אמינות וסיפור מעניין ואחר-כך הם מתפלאים שהם מועפים כלאחר יד מלוחות השידורים. "סרוגים", כנראה, צריכה ללמד אותם דבר תורה אחד או שניים.
