מי שמכיר את סלומון, רב סרן במילואים, יודע כמה הוא רחוק מהתואר רכרוכי. בן שש בלבד הוא יצא למסע של אלף קילומטרים מאתיופיה לישראל. "מהרגע שיצאנו מאתיופיה, נגמרה לי הילדות. התנהגתי כמו בוגר. האחים הגדולים כבר לא היו איתנו ואחותי הגדולה לא יכלה לעבוד משום שהיא בת, אז אני הייתי המפרנס העיקרי – כבר בגיל שמונה. כל התלאות האלה יכלו להפיל אותי, אבל החלטתי לקחת אותן לכיוון ההפוך, והן חישלו אותי".
לישראל הוא הגיע בשנת 1983, אחרי שנתיים וחצי בסודן, כשהוא בן תשע. בהתחלה נשלחה משפחתו למרכז קליטה באור-עקיבא, ומשם הגיעה לאשקלון. הוא למד בישיבה תיכונית באשדוד, והמשיך לישיבת ההסדר הר-עציון. כשהגיע לשירות צבאי הוא התנדב לצנחנים, סיים את הטירונות כמצטיין, יצא לקורס קצינים ופיקד על לוחמים.
במילואים יצא סלומון לקורס מ"פים, והיום הוא משמש בתפקיד סמג"ד חי"ר ושואף להיות מג"ד. בין לבין הוא גם סיים תואר אקדמי והסמכה לרבנות.
את ארגון 'הנני' הקים לפני שבע שנים יחד עם צעירים נוספים מהעדה האתיופית, אחרי שהיה במשך שש שנים מנהל מחלקה בתנועת בני-עקיבא ורכז ארצי של חוגי סיירות בחברה להגנת הטבע.
"בסוף שנת 2004 השתתפתי בכנס שעסק במצב בני הנוער בכלל ובני הנוער העולים בפרט. בכנס הוקרנה מצגת על רמת עבריינות ושוליות חברתית בקרב הנוער, לפי חתכים. חיפשתי את האתיופים בטבלה ולא מצאתי, עד שבסוף הוקדש לבני הנוער האתיופים השֶקף האחרון, וראיתי שאנחנו נמצאים בתחתית רק מעל בני המיעוטים. זה לא היה חדש לי, אך הכה בי בעוצמה. חיפשתי תירוצים, אבל בשורה התחתונה הפנמתי שהמצב קשה ושאלתי את עצמי כיצד הגענו אליו.
"בדרך הביתה לאלון-שבות, שם התגוררתי באותה תקופה, הרמתי טלפונים לחברים כדי לברר כמה בני נוער אתיופים נמצאים במסגרות בלתי פורמליות כמו תנועות נוער וחוגים במתנ"סים. הגעתי לעשרים אחוזים, וחשבתי שזה מסביר את המצב הקשה של בני הנוער. אבל כשביררתי מה המצב בחברה הישראלית כולה, גיליתי שרק שמונה אחוזים מבני הנוער נוטלים חלק בחינוך הבלתי פורמלי, והבנתי שלא זו הסיבה, אלא משהו עמוק יותר שצריך לטפל בו".