בלב-ליבו של יער טרופי ממוקם בית הקברות היהודי של סורינאם - מדינה זעירה, לחוף הים הקאריבי, שעל גבולה של ברזיל, כשמתוך הצמחייה העבותה בו מבצבצות להן עשרות מצבות מלבניות עם כיתובים בעברית.
הזמן, מסתבר, עשה את שלו והאותיות שעל המצבות נראות מטושטשות משהו, בחלוף 250 השנים מאז שהובאו לכאן למנוחות ראשוני היהודים המקומיים. ובכל זאת, במאמץ מסוים, ניתן לקרוא את הכתוב עליהן. כך, למשל, על מצבתו של שמואל רובליס נכתב ש"פה קבור הגביר המשכיל והנבון, הישיש והנכבד", ואילו על קברו של דוד וינו חרוטות המלים: "עלה האיש בסערה השמיימה".
אבל לא כל המצבות הן ממש קריאות. רבות מהן סדוקות ושבורות. כך או אחרת, מבין האבנים המסותתות עולים סיפוריהם של יהודי המקום שחיו כאן. על אחת מהן, רחל ישורון, שנפטרה במאי 1762, מוזכר ש"התקשתה עד מאוד בלידתה", ואילו על מצבתו של אברהם דה אגולאר, שנפטר ביולי 1767, נאמר ש"עכשיו שוכב פה על עפר הארץ צדיק הדור".
מלבד השפה העברית חקוקים על הקברים גם הספדים בהולנדית ובפורטוגזית, שהיו שפות שגורות באותה עת בקרב יהודי קהילת סורינאם. בהקשר לכך ראוי לציין שבאותם הימים לא הסתמן כל קושי באיסוף מניין לצורך אמירת "קדיש" על הקברים, באשר במאה ה-18 היוו היהודים כמחצית מהאוכלוסיה הלבנה של סורינאם.
תואר נכבד
עד היום קרוי אזור הקבורה הזה "סוואנה היהודית", על-שם היהודים הרבים שחיו על גדת נהר סורינאם. רבים מהם היו חקלאים, בעליהם של מטעי-סוכר, שהעניקו לחוותיהם שמות עבריים כמו, למשל, "סוכות", "חברון" ו"כרמל". לא נעלמו מן האזור גם שרידיו של בית הכנסת מאותה תקופה, "ברכה ושלום", שנבנה במתכונת בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.
איש אינו יודע בוודאות מתי הגיעו ראשוני היהודים לסורינאם, אבל סימנים מעידים שראשית היישוב היה בקומץ אנוסים מפורטוגל. ופרט מעניין: עד היום עונדים לא-יהודים רבים בסורינאם מגן-דוד, בהאמינם שזהו קמע לברכה ולמזל טוב.
מבין כ-200 היהודים שעוד נותרו בה, בולטת במיוחד משפחת פרננדס, היושבת בסורינאם מזה חמישה דורות. ראש המשפחה, רנה פרננדס, הוא גם ראש הקהילה היהודית שלה, הנושא בין היתר בתואר "אביר מסדר הדקל", הנחשב לאחד התארים המקומיים הנכבדים ביותר. על-אף שאיננו שומר מצוות, מקפיד רנה על ארוחת ליל-שבת ותפילת "שחרית" בבית הכנסת המקומי של היום, "נווה שלום". בית הכנסת, שהוא מבנה-עץ, צבוע לבן, בסגנון בתי האחוזה הקולוניאליים, נבנה עוד בתחילת המאה ה-18 והוא נחשב לבית הכנסת המשרת את שתי הקהילות המקומיות - הספרדית והאשכנזית.
