קטע הפתיחה של המחזה, הנערך בעוד הקהל נכנס לאולם, בו "קראפ" (ויטלי פסיק) מקריא לכל הדמויות במחזה הישובות בסלון ביתו של הגיבור, פרק פילוסופי מספר קלאסי, על חשיבותה של האשה בחיינו, מעיד על כוונתו של איבסן מלכתחילה. על מה שכתב במחזותיו "נורה" או ב"הדה גאבלר", וחוזר גם כאן. התייחסותו למעמדה של האשה אז, ועל כך ששומה לחולל שינוי במצב - נכונה אז כמו היום.
המחזה מתרחש בבית משפחה אמידה, מעמודי התווך של העיירה בה הם גרים. מעין סוג של אצולת כסף. הדרמה מתעוררת כשמגיעים מאמריקה לונה (מעין עמרני המצוינת, מלאת הטמפרמנט הסוחפת), עם יוהן (צחי לוק), גיסו ושותפו של הגיבור, קרסטן (דורון רכליס שתמיד כובש באיכות משחקו, קולו ושכנוע בדמות הוא מופיע). לאט לאט נחשפים סודות מהעבר. על גניבת כספי המשפחה עם מות האם, אותם ביצע קרסטן, אבל גיסו יוהן לקח על עצמו את האשמה, ועזב לניו-יורק. עם חזרתו, מתחילות הלשונות הרעות לרכל עליו שוב. בעוד קרסטן, עם דמותו הנאצלת בעיני הציבור, שגשג ועלה, כעת, חזרתם של לונה ויוהן מאיימת לערער את מצבו הכלכלי טוטאלית, אם הם יחשפו את הסוד האפל.
תוכניתו התחמנית של קרסטן לשכנע להטות את מסילת הרכבת החדשה לעיירה, אמורה לגרום לכל נכסי הנדל"ן שבדרכה לעלות במחירם. וקרסטן משקיע את כל הונו ברכישת נכסים אלה, בטרם תיוודע לציבור תוכנית מסילת הברזל. רעיון דומה יושם גם בסדרת הטלוויזיה המצוינת "גהינום על גלגלים" המשודרת כעת בלוויין. רעיון נוסף שמצוי במחזה וחוזר במחזהו של ארתור מילר במאה העשרים "כולם היו בני"- הוא החלטתו של קרסטן לשלוח את הספינה שבבעלותו להפלגה לניו-יורק, בידיעה שהיא במצב רעוע, ולבטח תטבע על כל נוסעיה ומפעיליה. אצל מילר דובר על חלקי מטוסים פגומים, שהורכבו במהלך המלחמה, תוך ידיעה ברורה של הגיבור, שהם עלולים ליפול בשל כך. וזה אכן מה שקרה. את האשמה, הטיל מילר במחזה על שותפו של הגיבור, שישב בכלא שנים בשל כך.
הרבה דרמה מתרחשת כאן, תוך שימוש בדמויות במספר רב מהרגיל במחזות איבסן . 16 שחקנים בסה"כ. ביניהן נציין את רביב מדר כבנו השובב של קרסטן, שבורח מהבית ועולה על הספינה המועדת לפורענות - כדי להימלט מהצביעות שהיא כורח המציאות בחברה הבורגנית בנורבגיה; את אלעד קונפינו בדמות משעשעת ספק הומואית-ספק ליצנית; את בירו טשלה המצוין כ"אאונה" מנהל העבודה של קרסטן במספנה - שמנסה לשמור על מוסר וצדק בעולם חומרני עד בלי גבול; נועה צפריר כ"דינה", הבת של זוג שחקנים שמתו, ומרתה (הגר זיידל כהן המעולה) גידלה אותה מגיל 5 עד 21. הנערה יפהפיה, וכובשת את לב הצופים בכנות משחקה והקסם האישי שלה, ונעתרת להנשא לקראפ, גב ללא אהבה, רק בכדי לאשש את מצבה הרעוע; אך אהבתו של יוהן חם הרגש, כובשת אותה, ומשנה את התמונה, והיא נעתרת להינשא לו ולנסוע אתו לאמריקה (על הספינה המועדת לטבוע, מה שרק קרסטן ואאונה יודעים).
לפני שהמחזה ייסתיים כטרגדיה יוונית, קורה המהפך. יוהן משנה את דעתו ונשאר בנורבגיה, כדי לחיות עם האמיתות שלו ולהנשא לדינה; קרסטן מחליט להיות נאמן לאמת, וחושף קבל עם את תוכניתו התחמנית, ואת היות יוהן חף מכל אשמה שהוטלה עליו - בקיצור, הדמויות חותרות להגיע לאמת. כי במציאות, ראינו שגם רוצח - עושה הכל כדי שיתפסוהו, ע"מ שיוכל להוריד את העול מעל לבו. וכך איבסן מנפץ את מוסכמות הצביעות החברתית, את הרדיפה אחר הממון במחיר כה גבוה, ואת השינוי במעמד האשה שצריך לבוא לדעתו, כשכל הדמויות הנשיות מקבלות עידוד מצידו להיפתח ולנהוג על-פי המיית ליבן, ובניגוד לקונבנציות החברתיות הנוקשות של אז. את הסוף הטוב, הטבול במקור בהגות פילוסופית ארוכה, קיצר סלבה מלצב, והעניק לצופים טויסט עם הומור ומבט אופטימי לעתיד.
המחזה מבויים להפליא בידי הבימאי הקלאסי סלבה מלצב, ובעיצוב במה יפהפה ועשיר אותו גם הוא עיצב תוך שימוש בהקרנת צילום הגן היפהפה המשתקף דרך הסלון, ומצליח לתת לצופים על הבימה הזעירה של אולם ההאנגר\לאון אלי את התחושה כאילו הייתה ענקית ורחבה. המוזיקה המלווה שערך דניאל סטופין (בוגר בית צבי לשעבר)- נפלאה. התלבושות שעיצבה נטשה מנדל יפהפיות ואותנטיות. ואת התאורה עיצב דולב ציגל.
הצגה קלאסית שכל מרכיביה - ברמה שכל תיאטרון רפרטוארי היה מתגדר בה. שאפו לשחקנים, לבימאי וליוצרים.