צוות השחקנים, שבעוד חודש יהיו כבר בוגרים טריים, רענן ומשובב את הלב. בראש ובראשונה עושה את תפקיד האם המרוקאית כה נפלא ואותנטי, מעיין תורג'מן/ראשל. המבטא, התנועות הכה אופייניות והרוח - לקוחים כולם מההווי המרוקאי המקורי. טיפוס האם השתלטנית, בדיוק כמו האם הפולניה הניג'סית - ביצועו בידיה הוא סופר אופייני, מושלם. הביטחון שהיא משרה על ילדיה ש"הכל יהיה בסדר, ואנחנו לא צריכים אף אחד" - הוא מה שמחזיק את המשפחה עד שלב מסוים, בו המסורת של היהדות מתחילה להישכח, הקשרים המשפחתיים מתפוררים, והבן דויד עוזב ועולה לישראל. אותנטי ומשכנע גם בנה הבכור דויד/שמעון חאבא הנאה ובעל הקול המרגש, הבן הטוב, שאמו מעצבת לו את החיים, עד הרגע שאינו יכול לשאת זאת יותר - כי היא הרסה את כל סיכוייו לקשר אהבה עם השכנה בת ה-16, סאברין, אם חד הורית לתינוק. להט המזג המרוקאי על-רקע פאריס, צורם לשכנים ולפקיד הקבלה באכסניה, בה קיבלו מעון יחד עם מהגרים אחרים - שחורים, זונות ועוד. אך אחדות הזרים שנוצרת על-רקע העוינות המשותפת כלפיהם והבוז שרוחשים להם הצרפתים והמרוקאים הוותיקים בצרפת, אחדות זו היא החום היחידי בו הם זוכים, ומעניקה להם את התקווה, בעיקר לאם התקיפה והחזקה, ש"עוד יהיה טוב". בין הטיפוסים הרבגוניים הממלאים את הבמה, שתי זונות יפות מראה ומשובבות עין, שמטות שכם לעידוד המשפחה הנדכאת. רז הראל היא האסרטיבית ביניהן, ודמותה מרשימה במיוחד. לצידה - גלית ליפל מור הבלונדית, התמירה. דיירת מכמירה היא סברין/ ענבר דנון, שזוכה בכל האמפטיה של הקהל בשכנעה כאם לתינוק רך, בחוסר הישע שלה, ובאהבה שניצתת בינה לבין דויד. הקטעים שלה עמו מלאים רוך ורגש, בתוך ההמולה והרגשות המתפרצים בעוז. מבטא צרפתי מוקפד הדמות העסיסית ביותר והתוססת בהצגה היא דמותו של הכושי ליאופול, שמשמש כתומך לדויד, ומלמדו פרק בהלכות נשים ובכלל, בחיים. אורי לייזרוביץ' מבריק במשחקו, במבטא המיוחד שלו, ובתנועה הנהדרת שלו שעיצב עמית זמיר המצוין, בתיפוף האפריקני (בהדרכת יערה ברבש) בחוכמת החיים ובהברקות המצחיקות שלו, שמעניקות אתנחתות קומיות בין רגעי האכזבה והקשיים של גיבורי ההצגה. כל היתר גם הם משחקים את תפקידם במבטא צרפתי מוקפד ושאפו למי שהדריך אותם בזה. כך הם אור בן עטיה כקונסיירז' המלון, עידן וולפוביץ' כדוד המתחסד והצבוע אלבר, איתי תורג'מן, עדיין במכינה, הפליא בדמות הקלושאר בו מתעללים המהגרים עצמם, ובולטים מאד באקספרסיביות של משחקם, האח בני/אור אדרי המצוין, והאחות אלן/ תימור כהן המקסימה שכובשת ברגש שהיא מחצינה. המוזיקה שחיבר אייל לנזיני מקסימה ומתחברת היטב למתרחש. הקרנות הוידיאו-ארט ברקע של היין ופאריס וכן התפאורה שעיצב ניב מנור, יוצרים רקע מתאים לעליבות האכסניה נוכח יופיה של פאריס בצבעי שחור-לבן. בימויה של חגית רכבי ניקולייבסקי - נפלא כתמיד, מוקפד, ומגבש את הקאסט לצוות מלוכד ונוגע. אפשר היה לקצר בכמה דקות ולחזור למתכונת המקורית של שעה ועשרים. אך המסר עבר, הרלוונטיות - לא יכולה להיות מוצלחת יותר, וההצגה נוגעת לכל לב.