הבמאי הצעיר משה נאור, שהוא גם מנהלו של תיאטרון חיפה, חף אולי מהשפעה מהפקות קודמות של המחזה (בתיאטרון הבימה ב-1987 וב-2000, ולבטח מההפקה בחיפה ב-1973). וכך הוא יוצר משהו רענן, בגישה טהורה ועמוקה, לרגשות גבורי המחזה. הוא מתיר למשה איבגי להתיך בדמותו של סיימון את עצמו, בדומיננטיות המהולה באנושיות על כל חולשותיה. לאיבגי נוכחות חזקה על הבימה, גם כשאינו "הבורר". הוא יכול לעשות כל דמות – מהחיובית עד השלילית, ועדיין זה יהיה איבגי. משהו זורם ממנו כל העת ומגיע לצופים כמו לפרטנרים שאיתו. הוא האח המבוגר המביא על חשבונו לאחר מלחמת ששת הימים מישראל ללונדון, מקום מגוריו, חתן, שידוך לאחותו הרווקה – רחל לאה. דמות האחות היא המרשימה ביותר בהצגה. הלנה ירלובה מציגה אישה יפה, תמימה, הכובשת את רגשותיה ומצניעה את עצמה נוכח דמותו החזקה של אחיה, וכמו בכל בית אנגלי טיפוסי – מנסה להרגיע את האווירה עם ספל תה. "את רוצה להטביע אותי עם תה?” שואל אותה האח. הצניעות בה היא חיה, הדרך בה היא חיה בשלום עם בעל הבית הנוקשה והמוזר (סלים דאו המצוין), שכל כניסה שלו לבמה מביאה לגלי צחוק בתוך כל העצב והבעייתיות שבחיי הגיבורים. כל אלה רק מדגישים את אופייה החיובי והעדין של רחל לאה. מבטי עיניה הענקיות של ירלובה חזקים יותר מכל מילה. הם חודרים ללב הסובבים אותה ועוד יותר מכך – ללב כל הצופים. היא מחצינה אישיות חזקה בדמות מעודנת הכובשת את רגשותיה. מיזוג הבא לידי ביטוי בצורה מופלאה. ומה התמה? היא מהדגולות שבשחקניות הבמה הישראלית, בטופ שבטופ. אם להיזכר רק בתפקידה כחנה רובינא ב"היה או לא היה?” שצימררה בדימיונה לשחקנית הבימה הדגולה המנוחה, או בימים אלה כמלכה מאד מלכותית בריצ'רד השני והשלישי ב"קאמרי". יש בה איכות קלאסית מרוממת, ללא ספק. ח'ליפה נאטור, ממלא את דמות החתן המיועד בהססנות מהולה בעדינות, אך גם עם רצון משלו, וכך הוא פוסח על שני הסעיפים האם להסכים להינשא לרחל לאה או לחזור לישראל. דווקא הוא כובש למרבה הפלא את ליבה, והיא גם מסכימה לשידוך. מי שמפריע בכל עת לקשר להתרקם, הוא בני אלתר, סלים דאו, שהסצינה בה הוא וחליפה נאטור מתנגחים זה בזה מילולית, היא המצחיקה מכולן. בכלל, יכולתו המופלאה של יוסף בר יוסף למהול את העצב בצחוק, יוצרת הצגה מהנה, שמעבר לערך המוסף יוצאים ממנה מרוצים ונהנים. אין צורך בפוליטיקה בלי פאתוס, ללא צורך להיתלות באילנות זרים ובקביים כמו נושאים פוליטיים, שמאבדים את טעמם עם הזמן, הדרמות האנושיות בכל 14 מחזותיו של בר יוסף מגיעות הכי עמוק ללב כל (טורא, הפרדס, זהב, זה הים הגדול) דווקא בגלל היותן דרמות לכאורה קטנות, על אנשים קטנים, אך האין כולנו כאלה? הפיוטיות שבלשונו, אותה הוא מעניק לרפליקות של ירלובה, הם משיאיו הספרותיים של המחזה. איזו לשון!!! איזו עברית נפלאה!!! איפה תמצאו היום סופרים עבריים שיודעים לכתוב כך? גם אם תפשפשו בין כל רבי המכר או זוכי הפרסים מטעם זה או אחר – לא תמצאו. היופי שבשפתנו העתיקה שחודשה, הולך וכלה עם החינוך הדל מתכנים או מלימודי ספרות ושירה עבריים שאנו עשירים בהם, אך נכתבו לא היום אלא במאה שעברה. וראוי היה שתכנים אלה ייכללו בתוכנית הלימודים הכללית ועד לבגרות בכל בתי הספר. כי אז לא היו הדוברים עברית מכפישים אותה על כל צעד ושעל. את התפאורה היצירתית והאמנותית עיצבה לילי בן נחשון, על התלבושות אחראית עפרה קונפינו, התאורה של קרן גרנק, והמוזיקה עוצבה בידי רן בגנו. אלה והבימוי והמשחק - מלאכת מחשבת של כולם.