בסמינר הקיבוצים (כמדומני) ירדתי מקו 24 של דן. הגיע קו 149 של מטרופולין, ועליתי עליו.
העברתי את הכרטיס, אבל המכשיר צפצף באדום.
- תשלם בבקשה, אמר הנהג.
- למה? הרגע ירדתי מקו 24. יש לי מעבר.
- המכשיר מראה שאין לך, אמר הנהג בעוד כרטיס הרב קו שלי בידו.
- תנסה שוב.
- אין מה לנסות, תשלם.
- למה שאשלם?
- כי עברה שעה וחצי.
אני מוציא מהארנק את הקבלה של דן ומראה לו את התאריך של היום והשעה. לא, לא עברה.
- נסעת בדן, אומר לי הנהג ומנסה להיתמם.
- אז מה? המעבר תופס ב
אגד, דן, מטרופולין, קווים.
- תשלם וזהו. לא שילמת ברב קו.
- כן שילמתי. תראה בקבלה שכתוב כמה ניקובים נותרו. סימן שזה רב קו.
- אם לא תשלם אני לא נותן לך את הכרטיס.
- אבל תסתכל, אני צודק.
- תשלם, לא מעניין אותי.
- לא מעניין אותי שהמכשיר שלך מטומטם ולא מזהה את הכרטיס שלי.
- אתה מטומטם! מטיח בי הנהג.
- אני מטומטם? ככה אתה מדבר ללקוחות?
- אתה אמרת מטומטם.
- אבל אמרתי על המכשיר, לא עליך.
- אם אתה לא משלם אני לא ממשיך בנסיעה.
- אני לא אשלם.
הנהג מדומם את המנוע.
ציבור הנוסעים מתחיל להתעצבן.
תשלם.
אני צודק והחוק עמי. לא אשלם.
כמה מהנוסעים ניגשים אליי ומבקשים שאשלם. אני מסביר להם שאני צודק ומראה להם את הקבלה.
אבל אתה מעכב אותנו, הם אומרים.
תפנו לנהג בטענות. הוא מעכב אתכם.
מישהו מציע שישלם עליי.
- עשה כטוב בעיניך, אבל אני איני משלם. גם לא חצי שקל. יש כאן עניין עקרוני.
חיילת אומרת שהיא הייתה בבסיס שבועיים והיא מתגעגעת הביתה. אחר אומר שהוא יחמיץ את הרכבת הביתה.
אני תוהה אם לוותר, אבל העיקרון חזק ממני. שבעתי די מהתחבורה הציבורית בארץ. רק בבוקר נהג של חברה אחרת לא עצר בתחנה אלא לפניה, כי היו שני אוטובוסים לפניו, והוא המשיך לנסוע, ובכך השאיר אותי בתחנה. כשדפקתי על דלתו הוא סימן לי ביד כאומר "מה אתה רוצה" והמשיך לנסוע.
כמה נשים טוענות שאני צודק ושהנהג לא בסדר.
בחור בן 27 או 30, מראה ערסי, ניגש אליי עצבני כולו.
תשלם או תעוף!
אני מנסה להסביר לו ולהראות לו את הקבלה, אבל הוא צורח עליי. שפת הגוף שלו מאיימת.
- אני אפתח אותך. אני אקרע אותך.
אני מתחיל לפחד. אבל העיקרון לנגד עיניי.
ואז קרה מה שעד כה רק קראתי עליו בחדשות.
אני רואה אגרוף מתקרב לפניי.
חצי שנייה אחר כך אני בהלם.
אני, החנון, אזרח שומר חוק, אדם שבאמת דואג לזולת ולחלש, אדם רודף צדק, אני קיבלתי אגרוף לעין הימנית שלי.
הייתי בהלם מוחלט.
הנהג צועק שארד או אשלם.
גם הערס.
גם חלק מהנוסעים.
רגע, תנו לי לנשום שנייה. הרגע קיבלתי אגרוף לפנים. אני לא מאמין. אתה באמת נתת לי אגרוף?
הערס עדיין במבנה גוף מאיים. תעוף כבר לפני שאני מעיף אותך.
לנטוש את העקרונות?
מישהי אומרת לי בתגובה לדבריי שעל פחות מזה הרגו אנשים במדינה.
זה היה אות.
- נהג, תן לי את הכרטיס. רגע, מה הפרטים שלך? אה, רפאל הלפרין, רשמתי.
ירדתי. מאוכזב. מעצמי, מנהג, מהתחבורה הציבורית, מהנוסעים, מהחברה בישראל, מהאלימות.
מישהו בתחנה אמר לי שיורד לי דם.
הוא הביא לי טישו.
הוא חשד שניגבתי את הדם מהפנים, אבל בפועל ניגבתי את הדם מהלב.