נושא הפדופיליה נשמר שנים רבות כסוד, כמשהו שעל הקורבן להתבייש בו. ואכן, אונה, גיבורת המחזה שכתב דיוויד הרואר, ותורגם לעברית עכשווית חיה וקולחת בידי הבימאי אלחנן שפירא והשחקן דיוויד לוינסקי. אונה היא גם קורבן; אך המחזה מגלה לנו שלא רק הגבר תמיד אשם. גם לאשה, או במקרה זה, לילדה בת ה-12, יד וחלק באשמה. יחסי מבוגרים עם ילדים תופסים בשנים האחרונת תאוצה הודות לאינטרנט. אך עוד לפני כן, יחסים כאלה התקיימו גם במסגרות משפחתיות או חבריות, כמו ב"הציפור השחורה", כשמכר של ההורים יצר קשר עם הבת שלהם בביתם, ומה שהתחולל ביניהם בהמשך פצע את נפשה הרכה לבלי הירפא. המחזה נפתח במחסן-חדר מלתחה של עובדים במפעל מסוים. קופסאות ריקות של מזון שנאכל, לכלוך וזוהמה מהווים את עיקר התפאורה, כשהקירות סביב שחורים ואפלים. רק התאורה המצוינת של אורי רובינשטיין ממקדת היטב את תשומת לב הצופים לגיבורים ולמתרחש. על הבימה מתלבש גבר כבן 39, נאה, עם בלורית ג'ינג'ית מתולתלת ושופעת. לפתע נכנסת לחדר בחורה צעירה, דקיקה ויפת מראה. "מדוע באת? מה את רוצה ממני? הוא שואל. ומכן נפתחת תיבת פנדורה, כשהצעירה דוחקת בו לחטט בעבר המשותף שלהם, כדי להגיע לתשובה - מדוע עזב אותה דווקא בשיא אהבתם-או כמה שנראה לה כאהבה, בחדר במלון שמעבר לתעלה האנגלית, שם מימשו את יחסי המין שנמשכו כבר שלושה חודשים. לאט לאט נפרשת המציאות, תוך כדי חקירתה. אם חשבנו שהוא, המבוגר "התחיל" איתה, אז טעינו. הייתה זו היא, הקטנה בת ה-12, שעשתה לו "טיזינג", רדפה אחריו, כתבה לו מכתבים (שלא שלחה לו), שמה לו פתקים על חלון מכוניתו, ובקיצור, רצתה לקבל ממנו יחס של גבר לאשה, ולא כפי שהתייחסו אליה כאל ילדה. אורנה שיפריס, בוגרת בית צבי 2009, מתגלה ככוכבת בהצגה זו. שפע של רגשות בעוצמה כבושה אך נוקבת, בתנועות גוף ובמלל, שלעיתים, מרוב התרגשות, נבלע במהירות. אך היא כובשת את הקהל, כפי שבמחזה כבשה את הגבר, ריי.

אירוע חד פעמי

אך גם רי שילם מחיר כבד על הפרשה. מכיוון שהמשטרה טיפלה בנושא לאחר שאונה נמצאה בוכה ברחובות בלילה, על-ידי זוג שטייל עם הכלב, הם עלו עליו מהר מאד, שפטו אותו בסדר דין מזורז, והוא בילה שש שנים בכלא. שם זכה ליחס הידוע ששאר האסירים מעניקים לפדופילים. אך תוך כדי הקטרזיס המתחולל בנפש שניהם בפגישה הזו, עשר שנים אחרי - מצליח דייוויד לוינסקי לחשוף את רגישותו, ואת אהבתו לילדה שהייתה אירוע חד פעמי, ולא חלק מהיותו חס וחלילה פדופיל. כדי להתנער מהסטיגמה שדבקה בו, הוא שינה את שמו. עד שיום אחד, אונה מצאה כתבה בעיתון עם תמונתו ובשם אחר ובאמצעותה הגיעה אליו, וכך אנו נחשפים לפרשה עד לעומקה, לא כפי שעלתה במשפט שלו. דיוויד לוינסקי הוא מבכירי השחקנים הצעירים שלנו. ברקורד שלו, מאז סיים את בית צבי ב-1998, מיכלול תפקידים דרמטיים וקלאסיים, שרק מוכשרים כמוהו מסוגלים למלא. כמו למשל הלורד לסטר ב"מרי סטיוארט" של שילר, שיילוק ב"הסוחר מוונציה" מאת שייכספיר, רוצח אימתני ב "בודדה באפלה" ועוד ועוד. אך לדעתי, אינו מלוהק דיו לפי מעלת כשרונותיו. כאן, עולה משחקו בהרבה על משחקו של עודד תאומי שמילא זאת בתיאטרון הקאמרי, בחיות, בשפע הרגש וברבגוניות של יכולותיו. כך גם אורנה שיפריס, מדהימה בתפקידה לא פחות מאולה שור בגירסה הקודמת. לבימאי אלחנן שפירא, הראשון שסיים (ב-1999) את בית צבי במגמת בימוי נטו (הודות לטביעת עינו החדה של גרי בילו ז"ל), מגיע שאפו על הבימוי והליהוק המצוינים. הדרמה בבימויו מקבלת עוצמה ואינטנסיביות ולוכדת את הקהל בנושא שהיה טאבו עד לאחרונה, וטוב שהגיע לכותרות. לכיתת הבנות חובבות התיאטרון מתיכון בליך שצפו בהצגה, יישאר לבטח מוסר השכל ממנה. כך יש לשבח את מנהל בית צבי מיכה לבינסון, על שהעניק את ההזדמנות להצגה לעלות באולם שרגא פרידמן האינטימי, כשבגלל אילוצי שביתה נדחתה העלאת ההצגה בהבימה ונדחתה לחודש הבא. המוזיקה הנעימה שהלחינה ועיבדה הילית רוזנטל, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומלחינה לעשרות הצגות, נעמה מאד והתאימה להפליא למתרחש. הילדה סנדרה קייט שהופיעה לקראת הסוף כבת חברתו של ריי/פיטר, הייתה מקסימה ושיכנעה במשחקה הטבעי. הצגה לא רגילה, לקהל חושב ורגיש, בביצוע מעולה, ותעלה גם הערב ומחר בבית צבי באולם שרגא פרידמן.