מייחסים לר' נחמן מברסלב את האִמרה: "העולם אומר שסיפורי מעשׂיות תרופה הם לשֵינה, ואני אומר שמעוררים בהם אנשים מתרדמתם". ידוע שרָווחו סיפורים שסופרו בקהילות היהודיות עוד בטרם קמה החסידות. הבעל שֵם טוב וחסידיו המשיכו באהבה רבה לספר את הסיפורים על צדיקים ומעשׂי מופת, ואף הוסיפו עליהם את שבחי הצדיקים שלהם. הסיפור קיבל בתנועה החסידית מעמָד מכונֵן של ספרות מחנכת ודרך לבטא את התפיסה הרעיונית של תנועת החסידות. הסיפורים סופרו בעל פה, ועם הזמן הועלו בחסידויות השונות כספרות של שבחי צדיקים מקומיים.