|
השבוע קראתי בעיתון ידיעות אחרונות, על המשורר נתן זך, בן ה-83 שמאבד את ראייתו ואף זכרונו בוגד בו. זך בראיון איתו מאמין שלא יוציא את שנתו ה-83. חולה וזקן, חוגג זך את חגיגת המוות המתקרב ובא. כמה פתטי הרהרתי בלבי. אפילו דן בן אמוץ עשה זאת מכובד יותר. שלא לדבר על יהודה עמיחי, שרצה למות על מיטתו, ואף שדרן הרדיו עדי טלמור שעל מוות החסד שלו למדנו רק לאחר שביצע זאת בשווייץ, בחשאי ובשקט. ולאחרונה אמנון ליפקין-שחק. זך שרצה תמיד עיניים להלל ולשבח את יופיו של העולם, זך האסתטיקן מעניק ראיון בכייני על מותו ההולך וקרב. ועדיין כמה פרסים מחכים לו בפינה וגם כמה ספרים העומדים לראות אור בקרוב.
האמת היא, שגם אני כאחרים הלכתי שבי אחר אישיותו המהפנטת של זך. כל ספריו נמצאים בארון הספרים שלי, ואף התחלתי בזמנו לכתוב את עבודת הדוקטורט על שירתו, ובמיוחד על המוטיבים המסורתיים בה. הכרתי היטב את מאמריו המורדים בשירת אלתרמן על אודות הפרוזודיה שלו, המצלול, המבנים, המשקל והחרוז. זך במרידתו יחד עם חבורת "לקראת", ביסס לו תחנה ספרותית משלו, אף כי לימים חזר בו מביקורתו הקשה והאירונית (מאמרו הידוע "הרהורים על שירת אלתרמן", שהתפרסם ב"עכשיו", בשנת 1969).
זך אינו רק משורר חשוב, זוכה פרס ישראל. בביקורתו האקדמית על משוררים חשובים ומסותיו הרבות הוא תופס מקום חשוב ומשפיע בתולדות הספרות העברית. הייתי שמחה לראותו גם בבגרותו ממלא כל אוהבי השירה כבודו, גם אם עיניו כהו וזכרונו כבר אינו כפי שהיה.
|
|
סרט הקולנוע "המדריך לאהבה"
|
|
|
|
|
|
במאי הסרט: ג'ובאני ורונסי
קומדיה רומנטית
▪ ▪ ▪
|
אני לאיטליה נוסעת. לא משנה לי מה יגידו המבקרים האחרים על הסרט. רדוד, שטוח, לא מצחיק. המדיה הקולנועית בשבילי היא באמת צלילה חושית לתוך המסך הגדול בכל נשמתי, להבין את הדיאלוגים במקורם, ולהרגיש כאילו אני שם, במקום. רואה את המראות, הנופים, יושבת בבתי הקפה, טועמת מן המאכלים, מתחברת למנטאליות של תושבי המקום, ומעריצה את הלבוש, המכוניות, הבתים, הלימונים, הזיתים והמאפים. ובעיקר אמורים הדברים בסרט שקורה באיטליה. לא סתם איטליה, טוסקנה, רומא. מה עוד יכול אדם לבקש בסתם אחר-הצהריים של יום חול בארצנו המסוכסכת.
כך קרה לי בסרט האחרון שראיתי השבוע "המדריך לאהבה". לסרט הקליל הזה אין שום יומרות פילוסופיות או קולנועיות. הוא אמור לתת משהו מטעמה של איטליה. רוברט דה-נירו המגלם בסרט אמריקני, אלמן, פרופסור לארכיאולוגיה, שעבר השתלת לב ובא לסיים את חייו ברומא, אהוב עלי במיוחד, בכל תפקיד שיעשה. הוא מתאהב בבחורה (מוניקה בלוצ'י) כבת ארבעים, בתו של שומר הבניין בו הוא גר, ידיד שלו, שחזרה לבקר את אביה מצרפת, שם עסקה בחשפנות, רחמנא לצלן, ושלא על דעת אביה.
כמו-כן מסופר בסרט על שני גברים נוספים, האחד צעיר יפיוף (כפי שרק איטלקי מסוגל להיות), מאורס לחברתו, אולם לרגל עבודתו כעורך דין, הוא נאלץ לעזוב אותה למספר ימים, בהם הוא מתאהב באיזו אישה נשואה, ומקיים איתה מין לוהט. השלישי - איש מכובד בגיל העמידה, נשוי, מיושב, נתפס לאיזה פיתוי, המגיע אליו מצד בחורה חולת נפש, המתחזה לפסיכולוגית.
כל שלושת הגברים מתפתים לקשרים לא קונבנציונליים עם נשים יוצאות דופן, כשלכל אחד מהם איזו נקודת תורפה באופיו, באורח חייו ובהתנהלותו. העובדה היא שהם מקושרים לנשים המפתות דרך הפן החריג והשונה שלהן. לסיכום אפשר לומר שכל מי שאוהב את איטליה ואת השפה האיטלקית - שיילך לצפות בסרט.
|
|
הלוואי שהיה לי פתרון טוב יותר
|
|
|
|
על תערוכה שנפתחה השבוע במוזיאון רמת-גן, מאת יאיר גרבוז
▪ ▪ ▪
|
ליאיר גרבוז לא חסרו תערוכות. ראיתי רבות מעבודותיו במשך השנים הרבות. אלא שהפעם הייתה זו מין הרגשת דה ז'ה וו. חוץ מהשם המסקרן לתערוכה לא ראיתי בה שום חידוש מיוחד שיפעים את נשמתי.
נכון, אין לזלזל באמן כלל ועיקר, הוא ידוע, הוא עמד בראש מכללת בית-ברל, הוא אירוני ומשעשע, הוא צייר טוב, עכשווי, אבל מאוד מקומי, כאילו שום דבר מיוחד באמת לא עוזר לו לפרוש כנפיים ולהמריא ממש. אמן מקומי, שמושך ידו גם בעט, סטיריקן, אבל לא ענק, בוודאי לא מעבר לארצו.
ברבות מעבודותיו יש חזרות תמאטיות, אותן ראינו בתערוכות קודמות משלו. אמירות ביקורתיות על הישראליות, המובעות לא רק במדיה החזותית, כי אם גם במשפטים אירוניים, ואף טקסטים שלמים, הנכנסים לפריים של התמונה, ומהווים חלק ממנה. קשה לומר אם יאיר הוא צייר אינטלקטואלי, פוליטי, סאטירי, אולי הכל ביחד.
|
|