קובץ המאמרים שיצא בספר "אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית" בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, יוכל לרתק כל קורא, שיזכה לקבל דרכו הארה על דמות אחד האישים המופתיים שהיו לנו, ושרק בשל הכפשת שמו כאילו היה המוח שתכנן את רצח ארלוזורוב, ובשל כך נאסר ל-18 חודשים - רק בשל כך נשברה רוחו, ולנו אבד מנהיג כה איכותי. אך גם במאמר קצר זה, ניתן לציין כמה עובדות מפתיעות שהיו עלומות מהציבור.
בין הנושאים דברים באותו ערב היו בניו של אב"א אחימאיר - יוסי (לשעבר ח"כ וראש לשכת ראש הממשלה שמיר, והעיתונאי והשדרן יעקב, וכן שר האוצר לשעבר יורם ארידור, ד"ר יעקב טובי מחבר "מלחמה בלי גבולות” ואחרים - שחלקם, מאמריהם נכללים בספר. במאמר של שושנה ברי-אישוני נזכר מכתבו של פרופ' דב סדן מ-1968, בו הגדיר סדן את משפט רצח ארלוזורוב כמשפט ראווה סטליניסטי. וכן, סיפר שם, שהוא עצמו ראה את אחימאיר בליל הרצח (שאירע ב-1933 בשפת הים בת"א. ע.ב.) במועדון בית"ר בירושלים.
אב"א, בדרך חייו ובתורתו, יכול להאיר גם כיום את הדרך לתועים והבוהים. אדם צנוע, שהקדיש את כל חייו ומאודו לציונות, להחייאת ארץ ישראל שהנחה במאמריו ובנאומיו כיצד להגיע למדינה עצמאית. בעוד שותפו לדרך בצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים), זאב ז'בוטינסקי, האמין כמו הרצל, שניתן להגיע למדינה ליהודים בדרך השכנוע עם שליטי העולם, מה שהיה לוקח עוד כמאה שנים ויותר, הרי שאב"א ידע, שמה שלא ייעשה בפועל - לא יקרה. הוא ראה באנגלים את הכובש הזר והאויב מספר אחד, שנגרום לו להסתלק מכאן רק על-ידי שימוש בפעולות פיסיות - הפגנות, כרזות, תוך סיכון במאסרים ובתליות. אך לא ברצח נוסח הסיקריקים. עם הערבים - ידע שנצטרך להתעמת מאוחר יותר. הוא גם לא הישלה את עצמו או את קוראיו, שיש אפשרות לקיום שלוש מדינות ידידותיות על שטח פלשתינה א"י, שהובטח ליהודים בהכרזת בלפור. בכך - הוא ממשיך להיות האור המנחה לבני ישראל, והצרצר שעל הקיר, ולא בכדי הגדיר אותו ז'בוטינסקי כ"מורי ורבי".
עקרונותיו של אב"א הובהרו במהלך הערב. פרופ' אריה נאור סיפר, שאב"א, כמו ז'בוטינסקי, רצה לשנות את הווית קומתו השחוחה של עמו, להצילו מן הקטסטרופה המתקרבת, ולכונן מחדש את ריבונותו המדינית בארץ ישראל משני עברי הירדן.
המאמר המרתק והמעמיק ביותר מבין כל המאמרים המרתקים בספר נכתב על-ידי פרופ' בן ציון נתניהו, אותו נשא לפני 15 שנה, במלאת מאה להולדתו של אב"א. בין היתר הוא מצטט ממאמר שכתב אב"א ב-1932: "לא עת היום לעסוק בתיקון העולם הגדול, השאנן, העשיר. לו יש בני נוער, ועמים עצמאיים שצבאותיהם עומדים מוכנים. אבל בית עמך פרוץ ופתוח בפני כל מתנפל ופורע. אין מי שיגן עליו מלבדך”. אחימאיר ארגן קבוצה של צעירים ("ברית הביריונים"), שהיו מוכנים ללכת בדרך החתחתים שהראה להם, ומ-1930 ארגן הפגנות, שעוררו רעש גדול בארץ והתנפלויות זעם מעליבות משני הצדדים.
אין אחוות עמיים
ב-1932 ארגן הפגנה נגד הקתדרה לשלום שהוקמה באוניברסיטה העברית, ושבנטויץ נועד לשמש בה פרופסור. (הידעתם שזרע תאוות השלום, ולו במחיר שיערער את מקומנו כאן - נזרע כבר אז? ע.ב.) ההפגנות נגמרו במאסרים של כמה מהמשתתפים בהן, ובראשם אחימאיר. הוא שאף לשינוי רוחני ברוח הצעירים. שלא יהיו רק בורג ממושמע, אלא שיהיו משוכנעים ובעלי הכרה עמוקה. חיילים כאלה - כוחם באמונתם הגמורה בחשיבות שליחותם ובהכרח לבצע אותה.
הוא כפר באמונה באחוות העמים. וכאן נכנס האלמנט הכה רלוונטי להיום. לטענתו, אין אחוות עמים. קיימים רק אינטרסים של עמים. גם בשעה שנראה שעם אחד תומך בשני כידיד - זה נובע מאינטרס. הוא דרש ביטול גמור של האמונה בפציפיזם של תמיכה בכל תנועה שהאמינה שההטפה לשלום או הסירוב להשתתף במלחמה יביאו להשלטת השלום בעולם.
הוא חשב להכרחי בחינוך הלאומי לטפח את ערכי הגבורה. אך היה לו קושי להביא דוגמאות של גיבורים לאומיים. מלבד דוד, תקופת המכבים והקנאים. כי בכל תקופת הגלות היו רק קדושים, אך לא גיבורים. כאשר בתקופה החדשה, אפשר היה לציין רק את טרומפלדור ואנשי ניל"י.
היה עוד ערך שאחימאיר הטיף לו בכוח עצום: מלחמתו בקומוניזם ובסוציאליזם המרקסיסטי. הוא, שהיה חברו הטוב של ברל כצנלסון ורעו לעקרונות הסוציאליזם, וחבר ב"פועלי ציון", הבין מהר מאד את האמת. הוא היה מהראשונים שהדגישו את הסכנה שבקומוניזם שמאיים על האנושות כולה, וביחוד על עם ישראל הנוטה להאמין בו ולהיספח אל שורותיו.הוא היה מהבודדים שהאמינו שהקומוניזם יתמוטט, ואמר זאת 50 שנה לפני שנפל הקומוניזם. וגם לאחר מלה"ע ה-2, כשרוסיה הייתה בשיא כוחה - לא האמין שתחזיק מעמד. הוא לא רק היה מחונן בחוש פוליטי להערכת המציאות והתפתחותה, מוסיף פרופ' נתניהו, אלא היה בו גם מתכונת החוזה, המבוססת על ניתוח והערכה.
לעיקריו אלה היה קשה למצוא תומכים רבים. לכן, כשנערך משפט רצח ארלוזורוב, ניפתו רוב תושבי הארץ להאמין שסטבסקי ורוזנבלט הם אכן הרוצחים, ושאחימאיר תכנן את הרצח. הרוח הרעה שנשבה כאן והמאסר הממושך בתנאים האיומים, שברו את רוחו, וגם לאחר שהתבררה חפותו בערעור, לא חזר לקדמת הבמה והסתפק בכתיבה בלבד ובכתיבת האנציקלופדיה העברית, יחד עם פרופ' נתניהו. אנו הפסדנו את אחד מהאישים הדגולים שצמחו בתוכנו. ב-1933 ארלוזורוב, גם הוא מנהיג שהיה עתיד להנהיג את מפלגת מפא"י - נרצח פיסית, ואילו אחימאיר - במשפט הראווה נרצח נפשית. אומנם הוא נולד ב-1897 ונפטר בגיל 65 בשנת 1962, אך לבו ורוחו נשברו כבר ב-1934.
הספר שיצא עם קובץ המאמרים, בהמשך לספר "אחימאיר - המשפט", שעליו כתבתי כאן בשנה שחלפה, הם בבחינת ספרי חובה בארון הספרים הישראלי. להכרת העובדות, התהליכים והמציאות שנוצרה בעקבותם. ואולי נשכיל ללמוד לקח ולהחכים, לטובתנו.