יומן תרבות (12)

אכן כן, יש עוד מישהו שהולך בשדות. והעובדה היא שכבר שישים וחמש שנים חלפו מאז הצגת הבכורה, ב-31 במאי 1948. בעיצומה של מלחמת העצמאות, אורי הצבר הראשון שדיבר עברית על במת תיאטרון הקאמרי ללא מבטא זר. אורי, נער צעיר שחוזר מבית הספר החקלאי לקיבוצו, גת העמקים, מתאהב במיקה, ניצולת שואה, שאביו העלה ארצה, מתגייס לפלמ"ח ונהרג. הרומן של משה שמיר נכתב לפני המחזה, בשנת 1945-6. הוא עובד למחזה בעקבות פניית יוסף מילוא, מנהל תיאטרון הקאמרי, ובעיקר בעקבות השפעת המלחמה ונפילת אחיו הצעיר של שמיר, אליק. יש שוני בין שני הז'אנרים. הרומן עוסק בחלום הציוני, שביקש לבנות בארץ ישראל יהודי חדש, אך מצד אחר קיימת בו ביקורת חברתית, קולקטיבית, משפחתית ואישית. אורי חוזר לקיבוצו, שהיה לו משענת וגב, אולם אינו מוצא את מקומו בו. גם משפחתו מתפוררת, האם חיה עם מישהו אחר, והאב עזב את הבית. חברתו נכנסת להריון לפני הנישואין, ואילו חבריו מגייסים אותו לצבא. כך נע ונד אורי, בן הקיבוץ הראשון, בין מחויבותו לאהובתו, לבין הצורך לעמוד בסטנדרטים של החבורה, וכנוע לצו התנועה. הרומן עומד בצל המחזה. במרכז המחזה עומד פולחן החייל העברי, המקריב את חייו למען המולדת. אתוס שנכון לנו עד היום, בטכסי זיכרון ובפעולות צבאיות, הגובות מחירי דם ואדם. הגרסה הנוכחית של ההצגה משלבת קטעים מן הרומן ומן המחזה גם יחד. זאת הצגה פוסט מודרנית, המפרקת את הטקסט לחלקים קטנים, המקבלים ביטוי בתמונות קטנות, מוגשות לנו על מגשים (מאזכרים את מגש הכסף של נתן אלתרמן), ועל המגשים מונחים בצמצום ובקפידה רבה, אביזרים ורמזים למה שמתרחש בחלל ההצגה. גם האביזרים הם מינימליסטיים וסימבוליים, המייצגים דבר, עניין, ולא את הדבר עצמו. כך למעשה נשמר הטקסט הרלוונטי של שמיר ועמדתו הביקורתית על הפרויקט הציוני, ועל מערכת החיים בקיבוץ לפרטיה. הדמות המרכזית במחזה העכשווי, אורי, מוצג לא כגיבור לאומי, כי אם כאדם עם חולשות והתלבטויות. קדושת המוות, אינה הרואית כבעבר, אלא חשוב לדעת איך האדם מת. אולי בריחה מהחיים, הרומזת להתאבדות, אולי חוסר הרצון לשמש מודל וסמל. ואולי אי-היכולת לעמוד בציפיות החבורה. לומר אחרי, כך עשו וקדשו.

במסורת העתיקה של תיקון ליל שבועות עומדת מסורת חדשה יותר והיא מסורת עוגת הגבינה על כל גיווניה השונים. תיקון ליל שבועות מקורו במאה ה-16 בצפת בחוגי המקובלים. את המילה תיקון הם פירשו כקישוט. ואת שעות הלימוד של תלמידי חכמים דימו לקישוט הכלה לקראת כלולותיה. הם עשו זאת באמצעות שזירת מחרוזת העשויה דברי תורה, משנה, תלמוד וזוהר. כל נשמה יורדת לעולם עם משימות התיקון שלה. ארגז הכלים היהודי הוא תרי"ג מצוות. כולנו, כחברה וכיחידים, זקוקים לתיקון, ולכל אחד מאיתנו יש קלקול משלו ותיקון משלו. ומי שלא מתקן, מתנתק. למילים הבאות יש קשר ביניהן. תינוק-תיקון-ניתוק. המשמעות העיקרית של תיקון ליל שבועות היא להיות ערים כל הלילה ולעסוק בלימוד התורה. והסיבה היא, כי לפני מתן תורה בני ישראל נרדמו וישנו כל הלילה, ולא קיימו את ההכנות לקראת מתן תורה. וכדי לכפר על מעשה זה אנו לומדים כל הלילה. לפנות בוקר קוראים את פרק י"ט בשמות המתאר את מעמד הר סיני. וזה כאילו מקנה לנו את התחושה שאנו עומדים מחדש למרגלות ההר לקבל את התורה. מנהג חשוב אחר הוא לקרוא במגילת רות. האירוע המתואר במגילה אירע בעונת הקציר. "בתחילת קציר שעורים". החלופה התרבותית-עכשווית למנהג הלימוד הדתי העתיק היא בהתכנסויות במקומות שונים בארץ לצורך לימוד, דיון ושאלות בענייני היום והתרבות החילוניים. משתתפים בכך אנשים מכל קצווי הקשת הישראלית. אמנים ואקדמאים, אנשי רוח ואנשי מדע, העוסקים במקורות, אך בחידוש מקורי ואקטואלי. אפשר להצטרף לשיחות, להרצאות ולהופעות הנמשכות לאורך כל הלילה. המקומות המעניינים הם מוזיאון תל אביב, בית דניאל של היהדות הרפורמית, צוותא ואחרים.

מה עם כל משוררי הדלות הדביקות והחרפה המתמוגגים מאברי המין והרבייה חוגגים שירי מחאה באנתולוגיות צצות לבקרים תחת אוהלים משוררי האנטי חרוז בשירי השחור והדיכאון שרים אחד לשני שירי תהילה וניצחון בוגרי הסדנאות והשדרות ספרי השירה שלא נמכרים שירי הדור והחוצפה יושבי בתי הקפה הזנוחים בוגרי האוהלים עולים על כל במה ותחת כל עץ רענן ישוררו בלי להכיר כלי שירה הכול פרוץ מוכנים להפגנה מה בעד מה נגד רק דם אדם הבו להם דם מיהו משורר מי יישאר מה יישאר שירת הרחם שירי מדף ספרים רזים סרקופגים הוצאות ספרים לכל המרבה במחיר פושטי יד לפרסים יותר כותבים מקוראים קליקות סומקיזציות ויחצנים חוק השירה פסטיבלי שירה ערבי שירה מוספי ספרות מצומצמים דור מחפש עצמו ליד האנשים המשפיעים הומואים עליזים עברית רזה עברית דלה דלות החומר אני אני אני וקורקבני השמיעו אותי במיקרופונים במגפונים ביוטיוב ארט כזאת אני זונת שירה מאה ועשרים קילו ועוד ידי נטויה.