הדורסנות והכוחנות, התעלמות מעקרונות הדמוקרטיה ורמיסת שלטון החוק, הגיעו לשיאם פעמיים.
פעם אחת הוא ציפצף על יסוד בסיסי בדמוקרטיה, המחייב כפיפות מוחלטת של הצבא לדרג האזרחי, היינו הממשלה. זה היה במלחמת שלום הגליל (1982), שהתפתחה ביוזמתו למלחמת לבנון הראשונה, והייתה עקובה מדם: 670 קרבנות בלחימה, ועוד 546 חללים עד הנסיגה לקו הסגול בשנת 2000. באותם ימים הוכיח שרון שיש אמת בכל כל המגרעות שתלו בו: סרבן מרות סדרתי, מפקד שמתקשה להתיישר עם כל האמת, קצין בכיר המסכן את עצם קיומם של הדמוקרטיה ושלטון החוק, בשל התנהלות כוחנית חצופה, ובניגוד מוחלט להנחיות הממשלה.
הדברים נחשפו לראשונה בתחקיר מקיף וחודרני, שערכו בכירי מעריב
אברהם תירוש ו
אבי בטלהיים, לפני 31 שנה. ממצאים לא יאומנו אלה, ראו אור במוסף מיוחד של 48 עמודים, שצורף למעריב ביוני 1983, במלאת שנה למלחמה, ומהם עלה כי שר הביטחון שרון, הטעה בזדון את הממשלה וראשה מנחם בגין, וכפה עליהם מלחמה שלא רצו בה.
תירוש ובטלהיים: "נוצר מצב פרדוקסלי: הממשלה עסקה בדיון ובאישור מהלכים טקטיים כאשר בעצם אין לה כלים והכשרה לשקול לגביהם, והיא ניזונה מהמידע שמציגים מבקשי האישור. מהלכים גדולים, שדרשו החלטות מדיניות עקרוניות, לא הובאו לאישורה: כיבוש מזרח ביירות, תפיסת כביש ביירות-דמשק, הכניסה לדרום מערב ביירות ועוד. בגלל חוסר ההבנה הצבאית של השרים, להוציא תא"ל (בדימוס) מרדכי ציפורי, ובשל היתרון שיש תמיד במצבים כאלה לגורם הצבאי על פני הגורם האזרחי, הצליחו מנהלי המלחמה (שר הביטחון שרון והרמטכ"ל רפול) להעביר, לעיתים בדרכים מחוכמות, החלטות שונות בממשלה, וכשהשרים התעוררו כבר היה מאוחר מדי. במקרים אחרים בוצעו מהלכים בשטח לפני אישורם בדיעבד בממשלה וזו הועמדה בפני עובדה מוגמרת, גם אם תמיד היה הסבר ותירוץ למהלך כזה (הגנה על החיילים, שיפור עמדות וכד'). מלחמת של"ג הייתה מלחמה שמאושרת ע"י הדרג המדיני פרוסות-פרוסות, לעיתים בדיעבד, ותמיד תוך פקפוקים וחשדות מצד שרים, כלפי שר הביטחון והרמטכ"ל. זו הייתה בעיקר מלחמה שבסופו של דבר הגיעה למה שלא התכוונו אליה רוב אלה שהרימו יד בעד היציאה אליה".
זוהי כמובן רק תמצית הדברים, שכולם מגובים בעדויות בלעדיות שגבו מחברי הדוח מפי שרי הממשלה, ובציטוטים בלעדיים מתוך פרוטוקולים חסויים של ישיבות הממשלה. החוברת שחוללה בשעתה סערה ציבורית אדירה, תהווה עוד שנים מקור חשוב לחקר מלחמת לבנון הראשונה, בשל הצלחתה לרדת לפרטי פרטים ברזולוציה דקה מן הדקה. כותביה, תירוש ובטלהיים ועורכם
יעקב ארז, זכו ובצדק בפרס סוקולוב.
הנה מעט פנינים מתוכה: "השר ברמן לשרון: איזה כיבוש תבקש לאשר מחרתיים, כדי להגן על מה שתכבוש מחר לפי האישור מהיום?"; "שרון הזהיר את השרים: אם לא נוציא את המחבלים מהבקעה, יאמרו שלנהריה דאגנו אך לקריית שמונה לא"; "השרים גילו לפתע שצה"ל נמצא בשולי נמל התעופה של ביירות וליד ארמון בעבדה בלי שאישרו זאת"; "שרון אמר בממשלה: אסור להתקרב לביירות, וציפורי קפץ: הרי אנו יושבים בתוך ביירות"; "השר לוי: מוכרחים להזעיק את שרון ולברר מה קורה. השר ארליך: ניסיתי, אי-אפשר למצוא אותו ואת רפול. לוי: זה בלתי נסבל. כל הקווים נותקו לפתע?"; "בשתי ישיבות דחתה הממשלה הצעה לכיבוש שכונת חי א-סלם, ואעפ"כ היא נכבשה"; "שרון גייס מילואים ללא ידיעתו ואישורו של ראש הממשלה. בגין נזף בו, והוא התנצל שטעה"; "בגין ללוי: אני יודע על כל המהלכים - לפעמים לפני הביצוע ולפעמים אחריו", ועוד.
בדרכים מתוחכמות עלה בידי תירוש להשיג פרוטוקולים חסויים של דיוני הממשלה. הנה קטע קצר: "
דוד לוי: החלטת הממשלה הופרה. הפעולות בשטח נעשות בלי אישור הממשלה ובניגוד להחלטותיה. סמכות הממשלה מעורערת. זה דבר חמור. השר בורג: אני שומע שאנו נמצאים בכל מיני מקומות, בניגוד חמור להחלטות הממשלה ויש לשים לכך קץ. שרון: אי-אפשר לנהל מלחמה על-פי דיווחים של קרובי משפחה (כנראה התכוון לבנו אברום). בורג לשרון: אתה ממילא תדליף כל מה שנאמר פה. שרון לבורג: אתה מדליף ראשי. כל אחד יודע. ראש הממשלה לשרון: איזה מין סגנון הוא זה? לא ייתכן ששר לא יוכל לדבר בלי שיפריעו לו. אני מתנצל בפני ד"ר בורג בשם הממשלה כולה"...