על-פי פשטם של שלושה פסוקים זהים כמעט לחלוטין במגילת שיר השירים אי-אפשר להאיץ בה באהבה. "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" ( שיר השירים ח',ד'). האהבה, אינה שם ליחסי הקרבה בין איש לאישה. היא ישות לעצמה. יכול איש לדעת את אשתו ויכולה אישה לדעת את אלוף נעוריה אולם האהבה, בלתי תלויה כביכול במערכות היחסים האישיות האלה. היא בת חורין. היא לא 'תבוא' עד שתחפוץ לבוא, ועד שתחפץ, אין יודע לפצח סוד מקור חפצה. היא בלומה, ואין זולתה מי שיכול לפתח את המוסרות האוסרות אותה אל עצמה. היא לא תלויה בדבר. בדומה ל'אמת' עליה אומר הרמב"ם בפירושו על פרק י' במשניות סנהדרין, "אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם", כך גם האהבה אין תכליתה אלא האהבה עצמה, ואין פיתוי, לא כספי, לא מעמדי, לא חברתי, לא יצרי, שיכול להעיר אותה. העין רואה אמידים נושאים נשים ומתקנאת באיש או באישה על אושרם בממון ובאהבה, אבל מי ימנה את האנשים ואת הנשים שחרף המעושר בקשרים שקשרו אין אהבה ביניהם. כיוצא בזה נסיכים העושים רעיותיהם נסיכות, כיוצא בזה זיווגים המתנאים בשלשלות ייחוס עתירות ייחוד, וכיוצא בזה סערות חושים השוככות ויותר משהחיו להבות הרבו אפר שנותר לאחר שהאש שככה וגם אם מכסים אותו, אהבה אינה ניכרת מתוכו.
והאהבה אם תחפץ, הולכת באורח מסתורי אל מי אשר תחפץ, ואינה משגיחה לא בעניות, ולא בנוי, ולא במשפחה, ולא בעינוגי חמדה ולא במי שנד לה ולמי שנתעוררה לבא אליה או אליו. הניסיון הצבור של בני האדם בכל הדורות ובכל איי הים עמוס לעייפה במודעות לסודה זה של האהבה, אבל אין תרבות בעולם הנכונה לאמץ הלכה למעשה את השבועה "מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". אין ממתין לה. מאיצים בה. יש שברון לב אם היא כביכול מתאחרת. מפתים אותה לבוא באין ספור מרשמי פיתוי, כופים עליה להתגלות בהטלת מרות שאי-אפשר לעמוד בפניה, בכוח, בלחץ חברתי, והאומר והצליל והצבע העושים את האמנויות, חוברים יחדיו להעיר אותה אף על-פי שאינה ערה, לעורר אותה אף על-פי שאם לא תעורר עצמה תזדייף מול ליבתה ותיבול מול מעורריה,והשבועה שבועה, ומבטליה יודעים....
חכמי ישראל, לא נרתעו מן הפן הארוטי שבמגילה אבל הוציאו את הפסוקים האלה מפשוטם וקראו אותם כאלגוריה השרה שיר לאהבה בין כנסת ישראל לבין הקדוש ברוך הוא, אבל שמרו מכל משמר על הרעיון המרכזי שגם את האהבה הזאת אי-אפשר לכפות ואי-אפשר להאיץ בה ואלא אם כן היא מבשילה כאהבה שתכליתה האחת היא אהבה והיא עצמה שכרה - אין כנסת ישראל יכולה להיגאל ואין ביד אדונה לגאול אותה. למן היום בו בחר אברהם בקונו להיות לו לאלוהים ולמן היום בו בחר ה' ביעקב להיות לו לישראל, למן היום בו ציווה ה' לעמו, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו',ד') ולמן היום בו אמר כנגד ציווי זה בנבואת ירמיהו לכנסת ישראל, ".... וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו ל"א',ב'), אין מערכת היחסים בין האוהבים מעירה ומעוררת את האהבה כישות שאינה תלויה אלא במהותה. דברי ימי העם הם דברי ימי רדיפות, ועקירה, ומיתה, והסתר פנים וקידוש השם שהוא שיאה של תחינה לאהבה ופסגת הגעגועים להתעוררוה כגאולה שאילו הכיל אותם הים היה עולה על גדותיו. במדרש 'לקח טוב' שכינס רבי טוביה בן אלעזר היווני במאה השתים עשרה-שלוש עשרה לספירה, הוא דורש את האהבה הזאת כאלגוריה. "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ..." (שם, ב', ז'). שתי שבועות מסתתרות בתיבות " תָּעִירוּ - תְּעוֹרְרוּ", שבועה אחת היא בשמים הנשבעים בלשון שבועה, "... אֲנִי ה', בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"(ישעיהו ס',כ"ב), כאשר הגאולה תבשיל, כאשר תחפץ אֲחִישֶׁנָּה, וייסורי ההמתנה ל "עִתָּהּ" אינם מצדיקים ייאוש. שבועה שנייה היא על הארץ "... בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה..... אלו אנשי דורו של שמד שעשו צביונו ששפכו דמם כדם הצבי וכאיל, שנאמר (תהלים מ"ד, כ"ג) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". קידוש שמך הוא שבועתנו על הארץ, אבל אתה נשבעת, "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" ואף על-פי שהבטחת "אֲחִישֶׁנָּה"- לא זכינו, ו"בְּעִתָּהּ" - עדיין לא באה.
אוהב אמת יודע כי אינו יכול לגזור על האהבה שתבוא. הוא אינו נוטש אותה גם אם לא חפצה לבוא עדיין. אוהב אמת ממתין עד שאהבת אמת תחפץ באמת לבוא מאליה. האוהב את קונו שאינו חוסך אותו מלהטבח כצבי וכאיל, אינו נוטש כי נטישה היא קצר באהבה ובאמונה, ואהבה ואמונה משמעם העמוק הוא שאי-אפשר כלל שהגאולה לא תבוא ומהותה מששת ימי הבריאה היא שסופה "... שֶׁתֶּחְפָּץ".
מבחן האמונה
הכרה זאת היא אחת משלש עשר מידות האמונה שהרמב"ם מנסח אותן בהקדמה לפירוש המשניות בסנהדרין. מידה זאת ידועה יותר מתוך הפיוט שנכנס לסידורי התפילה "אני מאמין.... ואף על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבא". אבל ראוי להתבונן בה דרך עדשות ניסוחו וסגנונו של הרמב"ם. "והיסוד השנים עשר, ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבוא ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפח דעתן של מחשבי קצין. ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על-ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו או זלזל בעניינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש...וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים ל',ג'-ה')". הגאולה אינה הבטחה בעלמא. הנביא ישעיה רואה באמונה הזאת מבחן מוסרי. "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם, כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה' אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיהו ל', י"ח). אם יש אלוהים -יש צדק. מתי? "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ", זה הזמן. היא איננה נמדדת על-פי קנה המידה של "אם יש צדק יופע מיד" שזעק ביאליק אחרי קישינב. יש אומרים כי תיקון עולם מתעכב מפני שתיקון אדם מתעכב, ולולי עיכב האדם אפשר כבר הייתה האהבה חפצה, אולם דבר זה רחוק הוא במהות ומכל מקום מבחן האמונה הוא שאף על-פי שיתמהמה בלא סיבה שאנו יודעים או משערים אותה, אחכה לו, ומשיח הוא מי שמחכים לו, בזמן שעל הארץ אבל עדיין, משיח איננו מי שכבר בא.
גם חבקבוק מתנבא ברוח שמנשבת בכתבי הרמב"ם "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ- חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב',ג') לאו-דווקא בתחנת זמן מסתורית שקצבו לו, אלא סוף דבר בוא יבוא ולא יאחר לגאול את העולם. הרד"ק מפרש את דברי הנביא חבקוק כאומרים כי בסתרי מרום נקבע מועד בואו של הגואל, ואף על-פי שבני האדם על הארץ אינם יודעים - יש לו מועד והוא "לֹא יְאַחֵר מהמועד הקצוב לו כי על כל פנים יהיה ביומו ... כי לא יתעכב", אבל פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" ועם התפיסה המימונידית "ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו..." כי אין זמן קבוע ידוע לא בארץ ולא בשמים אלא אמונה כי האהבה סופה תחפץ לבוא והגאולה היא הבטחה שאי-אפשר לערער עליה מפני שהיא נראית כמתאחרת ואכן הרד"ק מצרף לפירושו פירוש אביו הסותר פירושו שלו ואומר, "ואדוני אבי ז"ל פירש כי לֹא יְאַחֵר כמו לא יסוף, כלומר כפירוש לא יסוף מזרעם...", האהבה-הגאולה לא תאחר לעולם, לא את זמנה הקבוע כי לא נקבע לה זמן, אלא את הזמן כשלעצמו. "אף על-פי שיתמהמה" יכול להיות התמהמהות שאין לה גבול, מעין הארת מדרש רבא לפרשת וירא (פרשה נ'), "ויתמהמה- תמהון אחר תמהון", התמהמהות אחר התמהמהות, צפייה שאין לה גבול אף על-פי שיש לה קץ.
כיוצא באלה הדברים אומר רבי אשתורי הפרחי (1280-1355) בהקדמתו לספר 'כפתור ופרח' הפותחת בעיקר הראשון-הד לעיקרי הרמב"ם- בלשון מחורזת ומליצית "תחלת כל דבר וראשיתו, למי אשר יחפוץ היות טובה אחריתו, לתת כחותם על לבו, לילו ויומו, בשכבו ובקומו, על שהבורא ברוך הוא ומבורך מחויב המציאות, ומציאות זולתו הכל מאמיתת מציאותו נמצאים הם ובהפקדם לא יגיע חסרון בעדם" בעיקר האחד לפני האחרון "גם להאמין בביאת המשיח ולחכות אליו ואם התמהמה עד מה", ועד מה משמעו עד אין לדעת עד מה.
כיסופי גאולה מעין אלה הם מבחן שבני אדם, בשר ודם, שימיהם - אם מלאו - אך מאה ועשרים, מתקשים עד למאוד מאוד לעמוד בו. משמעותם של כיסופים אלה היא בהודאה מראש, בהכנעה מלכתחילה, כי אהבה עד שתחפץ, לא בימי חלדם עלי אדמות תיעור ותתעורר, כי הם עלולים ליתום בלי לדעת אותה, כי הגאולה אליה נפשם יוצאת תגאל בוודאי אבל לא אותם, כי אם את צאצאי העתיד, והם לא יגעו בה אלא בהמתנתם הנאמנה שתבוא. הכשל היותר גדול, שלא כופר על-פי הגות חז"ל עד הנה, שישראל כשלו ולא נמצאו לו סנגורים עד הנה, הוא כשל העגל. מעולם לא נכחה התגלותו של הקדוש ברוך הוא סמוך כל כך וצפופה כל כך כפי שנתגלתה ממצרים עבור דרך בקיעת הים ועד למרגלות הר סיני ועד ל "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים... וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה'בָּאֵשׁ... מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות י"ט,י"ז-י"ט), והנה שש שעות אחר שמשה שעלה אל האלוהים ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה, אחר לרדת- "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ...." (שמות ל"ב,א'). ה' נתגלה באש, אבל משה בושש, ובושש חזק מן האש. איזה שטן ערבב את הדעות בתערובת של פחד וחרדה שמא משה האיש שהוליך, והוביל, והוציא, והכניס לברית כשלוחו של אל מוציאם ממצרים לא ירד וישאיר את צאן מרעיתו בלא רועה ובלא אלוהים, עד שהעם לא היה מסוגל להתמהמה.
זה החטא. הקריסה תחת עול ההמתנה. הכסופין ל'אלוהים עכשיו' מתנפצים ונשברים לשבר של עבודה זרה. על שלטי השלטים הקוראים למחשבי הקיצין לעצור בטרם יעירו את האהבה בטרם תחפץ ואת הגאולה לפני עיתה, מצוירת צדודיתו של עגל.
חומש שמות ננעל בפסוק "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שם מ',ל"ח). בספר התורה שלא מש מקרב ישראל מיום נתינתו ועד לעצם ימינו האלה ולא ימוש לעולם, בנוי לפרטי פרטיו משכן שאיננו עימנו היום, וכליו וכלי המקדש שחרב ואינו על הרי בתרינו עוד, והוא הומה כוהנים בעבודתם וכוהן גדול בווידויו והכוהנים אינם, והכהן הגדול בשמונה מלבושיו שכיפר בעדו ובעד עמו ובעד כל קהל ישראל ממתין לבוא שוב, ועד הנה לא בא. דמות המשכן דואה בענן כל ימינו, ואשו בוערת בלבבות לאורך כל שנות גלותנו בכל מסעינו, ועל-פי רש"י, בכל חניותינו כי גם חנייה היא מסע, וחניותינו בארבע פינות תפזורותינו גם היא מסע של המתנה ליום בו ירד המקדש השליש מן השמים ונמתין לו אף על-פי שיתמהמה, כי בוא יבוא.
