ז'קלין אלחרר היא אישה יוצאת דופן באמת. יש לה לב רחב וחם שאפשר לשמוע את הפעימות היהודיות שלו, גם דרך אפרכסת הטלפון. אלחרר (69) מקריית שמונה היא אם ל-18 ילדים, ואם תשאלו אותה איך היא עשתה את זה, התשובה שלה פשוטה: "אצלנו כל אחד עוזר לשני".
למי שתוהה, בתה הבכורה של אלחרר בת 54 ואילו בת הזקונים שלה בת 28. את משפחתה היא גידלה לתפארת, לצד בעלה שלמה, איש צבא קבע, שעבורו הצבא הוא "המשפחה השנייה שלו", כלשונה. כיום, אלחרר קוטפת את הפירות, נהנית מנכדיה ומחכה לחתן את שני ילדיה הרווקים. ומה יש לה לומר למי שחושש מקשיי פרנסה? "כל ילד והמזל שלו".
אלחרר עלתה ממרוקו בשלהי שנות ה-50, בשנים שבהן יהודי ספרד עלו ארצה. היא הייתה בת 15 כשהגיעה לקריית שמונה יחד עם הוריה ואחיה. תוך ימים ספורים היא הכירה את שלמה, אז משוחרר טרי מצה"ל, וכיום פנסיונר ומתנדב בצה"ל. "נולדתי במרוקו, בקזבלנקה בשנת 1959, ועליתי ארצה עם הוריי ואחי", היא מספרת, "הגענו לקריית שמונה ואיך באתי ארצה ישר התחתנתי עם בעלי. ממש בשבועיים הראשונים, הכרתי את בעלי. הוא היה חייל משוחרר שעלה לארץ עם עליית הנוער. הוא הגיע לאזור הבית שלנו כדי לחפש את הוריו, והוא מצא אותי. זה המזל שלנו, ככה רצה הגורל".
באותם ימים, נזכרת אלחרר, היה נהוג שנערה ספונה בביתה. "ככה היה נהוג אצלנו במרוקו. הבנות היו בנות של בית. כשבאתי לארץ לא עשיתי כלום, כלומר לא עבדתי, אלא ישר התחתנתי עם שלמה. עשינו חתונה צנועה. זאת הייתה חתונה של עולים חדשים". הזוג הטרי החל במלאכת הקמת הבית, ולהם נולדה בת בכורה. "אחרי שנישאנו ברוך השם התחלנו להביא ילדים", היא נזכרת, "האמת שבעלי היה דתי ואילו אני באתי מבית מסורתי. אני זוכרת שכל הזמן דיברנו על תורה. אחרי שילדתי את הבת הבכורה, ברוך השם כל שנה ילדנו ילד".
זה לא היה קשה?
"אנחנו אנשים שלא רצינו לעשות דברים שחס וחלילה ימנעו הבאת ילדים לעולם, כי אנחנו הולכים בדרך של התורה. זאת האמונה שלנו, בדרך של בורא עולם, שאסור חלילה להפיל, ופשוט הלכנו בעקבות האמונה שלנו. בשביל להביא ילדים צריך לאהוב ולוותר. צריך גם לבחור: לתת להם לפני שנותנים לנו. ככה היינו אנחנו. ככה חיים ואמונה והבנה שלא מונעים אדם שבא לעולם".
מה עשית? עבדת?
"אני לא עבדתי, אלא טיפלתי בילדים. בעלי עבד בכל מיני עבודות עד לגיוסו בקבע. מאז עד עכשיו הוא בקבע אבל כמתנדב. אני טיפלתי בבית, אבל בעלי מאוד עזר. מאוד אהבתי לגדל את הילדים, וצריך לזכור שאז זה לא היה פשוט, התנאים לא היו כמו של היום. היינו עולים חדשים, התחתנתי עם בעל שהיה חייל משוחרר, ולא היה קל. אבל הייתה לנו אמונה ואני לא החסרתי מהילדים דבר, לא שאני אומרת שהכל חלק, אבל לא בכינו לאף אחד, אלא הסתפקנו במה שיש".
איך בכל זאת מסתדרים?
"תודה לאל היו קשיים, לא הכל היה ורוד, למשל לא תמיד היה כסף, אבל הייתה אהבה, חמימות ואהבה. זה הקרין ועזר לנו. האהבה, החום והאחדות שנתנו להם זה החזיק את המשפחה. אחד תמך בשני וברוך השם ככה גידלנו אותם. ברוך השם יש לי בן בוגר שלמד במרכז הרב ויש לי ארבעה בנים שלמדו בישיבת הרשב"י".