לכל אחד ואחד מאיתנו קיים סף השבירה האישי - סף השבירה שממנו אין חזרה עוד. קו השבירה של אריאל רוניס ז"ל, שנטל נפשו בכפו, עם פרסום פוסט משמיץ אודותיו בפייסבוק, נוצר ברגע שכמות עצומה של 6,000 איש העבירו בדרך של שיתוף סיפורה של אישה שהאשימה את רוניס, מנהל ברשות האוכלוסין ולשעבר בכיר בשב"כ, בגזענות.
ברור לחלוטין, כי איש - איש אינו יכול לעמוד אל מול נחשול אדיר כזה של תגובות שלוחות רסן, שעה שמואשם אדם בביצוע מעשה בלתי ראוי
ובמקרה דידן בגזענות לשמה מה-גם ששמו המלא ומעמדו הציבורי מפורסם, בשער בת רבים ואפילו הזכות האלמנטארית להגיב, נשללת ממנו. מה יכול עוד לעשות אדם שכזה, במצב דברים בלתי אפשרי ונורא שכזה? מה תועיל תביעת לשון הרע וגם/או תביעת פיצויים,
בעתיד, שעה שדמך הותר
כבר בהווה בראש חוצות ואפילו הזכות המינימאלית לתגובה, בצד האשמה המיוחסת לך, לא ניתנה לך.
אין כל סיבה שכללי האתיקה העיתונאית שנוטלת על עצמה - מרצון ומכוח חוק, כאחת העיתונות הכתובה והאלקטרונית, לא יוחלו במלואם על כלל אמצעי התקשורת העושים שימוש, דבר שבשגרה, במרשתת. אין ספק שמטרתה של אותה אישה שהאשימה את אריאל רוניס בגזענות הייתה להכפיש פניו ברבים, לאור העוול שנעשה לה - לטענתה. הליך שכזה זכה כבר לכינוי ולשם משל עצמו ושמו - שיימינג. מי שנוקט בהליך של שיימינג אמור לדעת, כמו-גם לצפות שהליך כזה, עלול להיות הליך בלתי הפיך ואף הליך הרה אסון, העלול להסתיים בהתאבדותו של נשוא השימיינג.
האישה שפרסמה הפוסט שהוביל את אריאל רוניס המנוח לשים קץ לחייו, פרסמה הודעת התנצלות במרשתת, בפייסבוק, בזו הלשון: "אני מצטערת בכל מאודי על אובדן חייו של אדם". היא אף ציינה, כי:"במשך שנים חוויתי בישראל אפליה. בפעם היחידה שסיפרתי את סיפורי אדם נפגע. אין מצטערת ממני. לו הייתי יכולה, הייתי שותקת גם הפעם".
מבלי להידרש לנכונותם וגם/או לאי נכונותם של הדברים, נשוא אירוע השימיינג, הרי מי שפעלה ליצור אירוע זה, אינה יכולה לרחוץ - בכל הכבוד הראוי - בניקיון כפיה. אישה זו יודעת וגם/או אמורה להיות מוחזקת כיודעת, כי רשת פייסבוק סיגלה לעצמה התנהלות, המונעת מכל אחד האפשרות ליצור איתה קשר. אין לרשת חברתית זו כל מספר פקסימיליה, המפורסם ברבים, אין לה מספרי טלפון המפורסמים ברבים ואין כל דרך קיימת שהיא ליצור קשר עם מענה אנושי עימה. כך לא ניתן - בשום פנים ואופן, למנוע מראש פרסומו של פוסט שכל כולו מכוון ליצור שיימינג כלפי אחר.
בכל הכבוד הראוי, מה מנע מהאישה שפרסמה הפוסט בגנות אריאל רוניס המנוח, להתריע בפניו -
קודם פרסום הפוסט הצפוי - בדבר כוונתה לפרסם פוסט זה, בפייסבוק. כך יכול היה הוא לתכנן צעדיו מראש, להגיב לפרסום שיימינג זה ואולי אף למנוע (ולפחות לצמצם) גל התגובות ההיסטריות שהביא לגל של 6,000 מגיבים שהשתלחו בו ומענה מצידו - אין.
הדברים נכונים, באותה מידה, בכל הקשור לאותם אלפי כותבי תגוביות (טוקבקיסטים) "אמיצים", המסתתרים מאחורי האנונימיות שמעניקים להם החוק ופסיקת בית המשפט העליון. כותבי תגוביות אלה משתלחים, ללא כל רחמים, בכל מי ובכל מה שבדעתם להשתלח בו ואין - אין פוצה פה ומצפצף, משל הכל - הכל מותר ודמם של המושמצים הינו הפקר.
ברגע שחייו של אדם הופכים הפקר. ברגע שכל אחד יכול לבצע שימיינג במרשתת, אם בדרך של פרסום פוסט, שיתוף אחרים בפוסט שפורסם וגם/או בפרסום תגוביות, בלא שניתן לתבוע אותו לדין
ובלא שקיימת כל חובה חוקית לכפות על רשת חברתית דוגמת פייסבוק ועל אמצעי התקשורת האלקטרוניים באינטרנט, לאפשר פרסום תגובה המושמץ, קודם פרסום פוסט שעניינו שיימינג על אותו מושמץ וגם/או אין קיימת כל חובה חוקית לחשוף שמם של טוקבטיסטים משמיצים, העוברים על הוראות החל במדינת-ישראל, בפרסום טוקבקים אלה הרי אין סכר שיסכור השמצות יתר ואין גבולות, כלל וכלל, שלא ניתן לחצות אותם. בכל הכבוד הראוי, מה מצקצקים אנו, פתע פתאום, בשפתותינו ו
"מופתעים" מכך שאדם ש-6,000 איש שהשתתפו בשיימינג דורסני של דמותו ותדמיתו של אדם, גורמים לו ליטול נפשו בכפו?
אין מקום עוד לאפשר המשך פגיעה גסה בצנעת הפרט, בחסות מטבע הלשון השחוקה של
חופש הביטוי שהפכה, ברבות השנים, לחופש השיסוי וההשתלחות בייחוד שעה שהדבר נעשה, במרשתת שתפוצתה הינה בלתי מוגבלת. הדברים נכונים וישימים אף באשר לזמינותה ונגישותה של המרשתת. חובת חיובם של הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת האלקטרוניים, הפועלים במרשתת, לאפשר לנשוא פרסום עתידי של פוסט
שכל כולו וגם/או חלקו שיימינג אודותיו להגיב בצד פרסום שיימינג זה, הינה רק מתבקשת.
הדברים נכונים אף באשר לזכותו של מי שנפגע משיימינג המבוצע באמצעות טוקבק במרשתת, לחשוף זהותו של מבצע שיימינג זה. יש לקבוע גם בחוק, חובת חיובם של מי שפרטי מבצע השיימינג בטוקבק, מצויים בידיהם, למסרו למי המבקש לתבוע ולמצות זכויותיו, בעניין זה. ככל שימהר המחוקק ויסגור פרצות אלה, בחוק, כן ייטב לכולנו.
