לעתים נדירות יוצאת מפינו אנחה רווחה המביעה קורת-רוח ושביעות-רצון, מיד כשמסיימים אנו לקרוא החלטה משפטית וגם/או מיד כשמסיימים אנו קריאת פסק-דין, שניתנו על-ידי שופטי ושופטי בית המשפט ובתי-הדין, בערכאות השונות, מבית המשפט העליון, בשבתו לדין כבית משפט גבוה לצדק ועד למתן החלטה של בית משפט לעניינים מקומיים.
כבר בגרנו די והותר, מאז שנות השחרות שלנו כפרחי משפט וכעורכי-דין, שזה עתה הוסמכו, בבחינות לשכת עורכי-הדין מלצפות לכך, כי בית המשפט "ייעשה צדק". אנשים ציניים כמותנו שרכשו, עם שנים, ניסיון והשכלה משפטית - "מסתפקים" בכך, שבית המשפט וגם/או בית-הדין "ייעשה משפט". יותר מזהת שהדי במרומים, אין אנו מבקשים.
לכן קפצנו, כמוצאי שלל רב, על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, במחוז תל אביב (כב' השופטת, תמר סנונית פורר), שניתן לאחרונה, בתאריך 18.3.2016, בתמ"ש 6751-08-11 פלונית נ' אלמונית, ואשר פורסם ב-News1. עובדות המקרה הדיוני, חשובות פחות - בכל הכבוד הראוי - לענייננו אנו, בפסק-דין זה,
אשר חשיבותו, לדידנו אנו, מתמצית בכך, שפעם אחת ולתמיד הכיר בית משפט, "הפועל בשטח" ומתעסק בעשייה שיפוטית, מעשה של שגרה בכך, שיש להשית על צד שבזבז זמנו של בית המשפט, שלא לצורך ועשה - אגב כך - שימוש לרעה, בהליכי בית משפט, הוצאות ריאליות גבוהות ונכבדות.
רק כדי לצאת ידי חובה נציין, כי התביעה הוגשה, בידי מי שהיו לה יחסי קרבה אינטימיים עם גבר נשוי, שפגשה ברומניה. היא הגישה תובענה להכיר בה, כידועה בציבור שלו וכמי שזכאית לבעלות במחצית מרכושו. משנפטר המאהב, במהלך הדיון המשפטי, בבית המשפט לענייני משפחה, תיקנה התובעת תביעתה ותבעה - במישרין - אלמנתו של מי שביקשה היא להיות מוכרת, כידועה בציבור שלו, מתוקף מעמד האלמנה כיורשת, על-פי הוראות חוק הירושה החל בעניינו של המנוח.
נשוב ונזכיר, כי חשיבותו של פסק-דינה של כב' השופטת, תמר סנונית פורר, מבחינתנו אנו,
הינה העובדה שבית משפט, העוסק מעשה של שגרה בענייני כספים, רכוש, צוואות ועניינים נוספים של צדדים המוגדרים בחוק בית משפט בגדר מי שעניינם הוא "ענייני משפחה" - הופך פסיקה תיאורטית, בפועל ולמעשה, מ"אות מתה" ומיישם אותה - הלכה למעשה - בשטח.
מי מבינינו משפטנים מובהקים ושחוקים מהופעות משפטיות יומיומיות אינו מכיר פסק-דין המונומנטאלי והמאלף של כב' השופט, ד"ר
יגאל מרזל, מבית המשפט המחוזי, בירושלים ורשם בית המשפט העליון, לשעבר, בפרשת "תנובה" ו"מחצבות כנרת", המהווה עבודת דוקטורט, בזעיר אנפין, על הדרך הנכונה והראויה לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לבעל-דין שזכה בדינו, תוך התייחסות - בין היתר בפסק-דין זה לעצם זכאותו של בעל-דין שכזה,
להחזר הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד הריאליות, שהוציא הוא מכיסו, במסגרת ההליך המשפטי, כמו-גם עצם זכאותו, אם בכלל ובאיזה נסיבות להחזר הוצאות ושכ"ט ריאלי, שכזה.
הבעיה הינה, כי הלכה פסוקה קיימת, מחד-גיסא, כמו-גם אי-יישומה של הלכה פסוקה קיימת זו, בשטח - בפועל ולמעשה, מאידך-גיסא, עד ששואל עצמו השואל האם ההלכה הפסוקה בדבר פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ראויות לצד שזכה בדינו, הינה בגדר של "הלכה למשיח", קרי, הלכה שתיושם - בפועל ולמעשה - אך ורק בימות המשיח או, חלילה וחס, הינה בגדר של "הלכה - ואין מורין כן" ובעברית פשוטה, ההלכה הפסוקה טובה וראויה לפקולטות למשפטים וללימוד אקדמי גרידא,
אך אין היא מיושמת כלל וכלל, בשטח, או רק במקרים, נדירים שבנדירים.
והנה בא פסק-דין
האמיץ, החשוב כמו-גם המכונן, מבחינת יישומו והפעלתו בשטח, כפסק-דין נגיש של כב' השופטת, תמר סנונית פורר, תוך שהוא קובע וכולל בגדרו ובחובו לאחר ציטוט של ההלכה הפסוקה, המוכרת לנו בכל הכבוד הראוי, עד לעייפה, מספר אמירות חשובות, שאין לנו אלא לצטטן, ברשימתנו זו, מילה במילה, דבר דבור על אופניו, כדלהלן:
"הנתבעת צירפה לסיכומיה הוכחות ואסמכתאות עבור הוצאותיה בהליך אותן היא אומדת בסך של 136,000 שקלים הכוללים הוצאות עבור שכ"ט עו"ד, אגרות בית המשפט, הוצאות עבור תמלול
ההליכים דנן הינם דוגמה מובהקת מדוע יש צורך ואף הכרח לחייב בהוצאות ריאליות. בתיקים ניתנו למעלה מ-618 החלטות, התקיימו 9 דיונים, הוגשו סיכומים בכתב. הצדדים הוציאו הוצאות רבות לצורך שמיעת ההליך. ההליך נמשך קרוב לארבע שנים יתרה מכך, בעיצומם של דיוני ההוכחות בחרה התובעת שלא להיות מיוצגת דבר שהקשה אף יותר על ניהול ההליך ודרש החלטות שוב ושוב וגרם להימשכות ההליכים. גם הסיכומים שהוגשו על-ידי התובעת השתרעו על פני 92 עמודים כאשר אין כל הקפדה על סדרי הדין וכאשר התובעת מוסיפה שלל טענות חדשות לטענותיה הקודמות ולמעשה מנהלת הליך חדש מראשיתו. התובעת גם לא הקפידה על המצאה כדין לנתבעת ובית המשפט נדרש להתייחס לנושא זה שוב ושוב. גם התרגומים מהשפה הרומנית שהוגשו על-ידי התובעת התבררו כלא מדויקים דבר שגרם לסרבול ההליך והאריך את הימשכותו.
לאחר בחינת האופן בו נוהל ההליך וגם לאור נימוקי פסק הדין, על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת באופן ריאלי להוצאות שהוצאו.
זאת כאשר אני ערה לכך שגם פסיקה ריאלית לא תשפה את הנתבעת על מלוא הוצאותיה. בחנתי את הוצאותיה של הנתבעת האם ההוצאות ושכ"ט ששילמה הם סבירים, הכרחיים ומידתיים. בסופו של יום ולאחר בחינת המסמכים שצירפה ואסמכתאות, ומתוך בחינת ההליכים שנוהלו בפני, אני סבורה כי אומנם כך הוא.
על כן התובעת תישא בהוצאות ההליך של הנתבעת בסך של 136,000 שקלים. ההוצאות ושכ"ט ישולמו בתוך 30 יום, ולא יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק .התובעת הפקידה 15,000 שקלים כבטוחה להבטחת ההוצאות ולאור הכרעה זו אני מורה כי סך זה יועבר לנתבעת כעת לכיסוי הוצאותיה. התובעת תשא ביתרת התשלום לאחר העברת 15,000 שקלים. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים המזכירות תסגור את התיק". (ההגדלות, ההדגשות, ההדגשות, בקו אחד ובשני קווים, שלי - ח"ש)
טוב הוא הדבר ונפלא בעיני, שקיימים במקומותינו ובמחוזותינו,
שופטים אמיצים, מסוגה של כב' השופטת, תמר סנונית פורר, שאינם חוששים להחזיר בעל-דין, שנאלץ להוציא הוצאות כספיות ניכרות, למצבו הקודם, כאשר בכך מונעים הם ממנו חסרון-כיס ומשיבים אותו למצבו הקודם, קודם שנגרר, על כורחו, להליכים משפטיים מיותרים - הליכים משפטיים שעלו לו, הון עתק.
יודגש, כי הדברים נכתבים ומיושמים, מבלי להתייחס - בשלב זה ועדיין - לשאלת עגמת הנפש והנזק הנפשי והפסיכולוגי, הנגרמת לאלמנה שפלונית שהתרועעה עם בעלה המנוח בחו"ל ואף הייתה עימו במערכת יחסים אינטימית - גם מבקשת לקבל מחצית מרכושו, בטענה שהייתה הידועה בציבור שלו. בנוסף, גם לאחר שנפטר מאהבה זה, לבית-עולמו, במהלך הדיון המשפטי, מתקנת היא תביעתה ותובעת - בכתב-התביעה המתוקן במישרין אלמנת המאהב המנוח, עצמה.
ככל שהדבר תלוי בנו, מפיצים היינו פסק-דין נדיר וחשוב זה, בין כלל שופטות ושופטי ישראל, בערכאות בתי-משפט השלום והמחוזי, גם יחד, כדי שיבינו הם,
אחת ולתמיד - בכל הכבוד הראוי, כי פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכומים ריאליים, אין משמעם "ענישתו" של הצד שהפסיד במשפט, אלא השבת הצד שזכה במשפט, למצבו הקודם קודם שנאלץ הוא להוציא, מכיסו הוא, עשרות אלפי שקלים ואולי אף מאות אלפי שקלים
כדי שיזכה לייצוג משפטי ראוי ויזכה בתביעתו או כדי שיהדוף תביעת סרק, שהוגשה נגדו, דבר המצריך הוצאת ממון רב ותשלום סכומי עתק, בגין שכירת ייצוג משפטי ראוי והולם.