|
אז הנה, ושוב הגיע ושוב פורים מתדפק על פתחה של דלת ושום אצים-רצים אנו לחפש תחפושת, כדי לצאת ידי חובת שמחת פורים. אם נודה על האמת, זה הופך קשה, משנה לשנה ובשנים האחרונות, רואים אנו במקום תחפושות מלאות "חלקי תחפושות" - משהו כדי לצאת חובת השמחה וכדי שלא יאמרו שאנחנו סתם כאלה שמקלקלים שמחת ה"חג", ככל שפורים הינו חג, שכן אין הוא נזכר במקורות ובכלל חג יהודי, לא ייחשב הוא. ואולי "חלקי תחפושות" אלה, מעידות על היחס שלנו לפורים. משתדלים לצאת ידי חובה, אבל שמחת אמת - לצערי, כי רב - אין בנו.
אתם רוצים שמחה? אתם מחפשים התרוממות נפש? לכו אל פקק בני ברק, לכו אל ריכוזי החרדים ולכו אל האחזויות וההתנחלויות ברחבי יהודה ושומרון ותמצאו בהן שמחה אמיתית. יש משהו, ב"דוסים" האלה שמחבר אותם אל פורים ומעניק נופך של שמחה אמיתית בפורים. איני יודע אם זו מצוות קריאת מגילה, בערב פורים ובפורים עצמו; איני יודע אם זו מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, אבל דבר אחד יודע אני - בוודאות, בוודאות רבה - הרוחניות הזו, הצד של ההתעלות מעל החומריות בחיי היום יום, מעניק נופך של חגיגיות-מה לפורים.
גם הציווי ההלכתי לפיו "חייב אדם לבסומא עד-דלא-ידע" שבו מחויב כל שומר מצוות, להבדיל ולבדל בין ברכתו וקילוסו של מרדכי היהודי, איש ימיני, לבין - להבדיל אלף הבדלות - לניאוצו ברבים של המן העמלקי, הופך את פורים מסתם יום של "הלאווין", שהינו חג נוצרי, חסר רקע דתי של תחפושות, קישואים ומיני דלועים, לאירוע רוחני, שבצידו הקפידו חז"ל להטיל על השמח באירוע זה קיום מצוות וביניהן - מצוות משלוח מנות, איש לרעהו ומתנות לאביונים. אם לא די בכך, הרי הקפידו חז"ל וקבעו שמשלוח מנות מחייב לכלול בתוכו מאכל ומשקה, כמו-גם יש לשלוח - לפחות - שני משלוחי מנות ולתת מתנות לשני אביונים, לפחות.
החג "הישראלי", בהא הידיעה, הלא הוא יום העצמאות - אין כל ספיק ספיקא, שהינו התגלמות החג החילוני - כבר מזמן אינו שמח וכבר מזמן, לצערנו, כי רב, אינו חג. ומה עושים ביום העצמאות? יוצאים לטיולים בחיק הטבע, מנפנפים מנגלים אל מול האש הפתוחה, מתיזים קצף ומים, איש על רעהו ובקצרה - משתגעים. זה הוא הריק של החברה הישראלית החילונית, שעה שאין יוצקים תוכן רוחני (שלא בהכרח חייב להיות דתי) אל תוך אירוע משמח, דוגמת יום העצמאות, המאזכר - מדי שנה בשנה - הקמתה של מדינת ישראל.
ה"דוסים" הצליחו "להשחיל" גם תוכן רוחני להקמת מדינת ישראל ולכן אלה המתפללים ביום העצמאות ואומרים הלל (שלם וגם/או חלקי), מצמידים המשפט "ראשית תמיכת גאולתנו" אל הברכה לשלום מדינת ישראל, ראשיה ויועציה וכך "מתגנב", תוכן ואופק רוחני, לחג חילוני - במובהק. לא צריך להיות קוקניק או סתם אחד מהמשיחיסטים מבית מדרשו של הרא"ה קוק, כדי להפוך יום העצמאות לאירוע רוחני. מספיק לראות בהקמת מדינת ישראל אירוע היסטורי, חד-פעמי - ולא להדביק לאירוע זה משמעות משיחית-מיסטית, שהזינה כדלק בעירה ראשוני גוש אמונים, שהדור השלישי שלהם משתרע ומתנחל על גבעות יהודה ושומרון.
קיצורם של דברים, מתברר ומסתבר, כי חג שחסר שורשים אם לאומיים-היסטוריים, אם דתיים, אם מיסטיים ואם אחרים - סופו, לגווע ולהיעלם מן העין ולהגיע אל האין. דוגמה נפלאה לכך, הינם שמונת ימי חנוכה ומצוות הדלקת נרות בהם. מי שיעמיק חפור במורשת היהודית, יגלה כי אין כל בסיס לעניין הדלקת נרות ועניין זה "הומצא" בידי חז"ל. במסכת שבת, דף כ, עמ' א, שואל התנא קמא. "מה היא חנוכה?" והוא משיב "אל הפח שמן היה טמון בחוטמו של כהן גדול והספיק כדי שמונת ימים". אמירה זו שאין לה שום בסיס עובדתי שהוא - לא בספר מקבים א ולא בספר מקבים ב ולא בשום ספר הלכה אחר - פרנסה והפכה חנוכה לחג נצחי עם מוטיבים דתיים.
הבינו חז"ל היטב ולאשורם של דברים, כי אם יתנו לעקרון "כוחי ועוצם ידי" לשלוט ולהאיל ניצחונם הצבאי של המכבים, ינציחו הם הנצחת יתר החשמונאים, אלה שיצאו מזרעו של הכהן הגדול, מתתיהו בן יוחנן. לא די שחז"ל ראו - שלא בעין יפה - בידי שבט לוי ממשפחת חשמונאים נוטלים גם כתר מלוכה השייך לשבט יהודה - לפי העיקרון התנ"כי לפיו "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", לא הסכימו להעביר על מידותיהם ולהנציח גם משפחת חשמונאי זו במגילה מיוחדת שתכתב לזכרם, דוגמת מגילת אסתר.
וכמאמר פשוט העם: "הכל פוליטיקה", חז"ל שעיינו - מן הפן האידיאולוגי והפוליטי משפחת חשמונאי, עשו כל שלאל ידם, כדי להשכיח זיכרונם וניצחונם של החשמונאים. לכן, לא העניקו להם הזכות להיות מונצחים גם במגילה משלהם. מרדכי הימיני היה "אחד משלנו" ולכן העניקו לו חז"ל מקום ומיקום בהיסטוריית הנצח. מי שקורא - בקפידה - מגילת אסתר, מגלה שגם למרדכי היהודי הייתה "אופוזיציה מדינית", שכן - כמאמר מגילת אסתר - היה הוא "רצוי לרוב אחיו". גם אז לא הייתה תמימות דעים, באשר לאחד, היחיד והמנהיג האולטימטיבי.
סוף דבר. מתברר שאירוע של שמחה, שאין לו קורטוב וגרעין היסטורי-לאומי של ממש וגם/או קורטוב וגרעין דתי, סופו לכלות ולהיעלם מן העולם. היעדרה של שמחה אמיתית, הנעלמת משנה לשנה, הינה תחילת גסיסתו של אירוע שכזה. כל עוד לא ניצוק תוכן רוחני (חילוני וגם/או דתי), לפורים, סופם של ימי פורים אלה, להיעלם - לצערנו, כי רב - מן הארץ. |