רונית כעסה מאוד על אורלי, אשתו של אחי בעלה. עברו כבר יותר משלוש שנים, אך היא לא מוכנה למחול לה. אורלי פשוט לא רצינית. לא רוצה לעבור מפתח-תקווה לחור נידח - כלשונה. באר יעקב בשבילה היא 'חור נידח'! רבע שעה לתל אביב בכביש המהיר החדש. אורלי סנובית סתומה. אפשר לחשוב שהיא גדלה בהרצליה! גם כן 'צפונית' מדימונה. ועכשיו, עקב עקשנותה, רונית נאלצת לחלוק את הבית המקסים הזה, הדו-משפחתי, עם שכנים 'רוסיים'.
בזמנו רונית הציעה ששתי המשפחות - שלה ושל אחי בעלה - ירכשו את הבית; ילדיהם יגדלו יחד, עם חגים, אירועים משפחתיים וכל זה. אחיו של בעלה - סמרטוט, מתחת לסינר של אשתו, לא הצליח לעמוד על שלו. יותר מזה: אז, לפני שלוש שנים, הבית עלה גרושים - 200 אלף דולר לכל משפחה. היום, כאשר המחירים זינקו לשמיים, הוא יכול רק לחלום על מגורים משלו קרוב למרכז.
לא, הרוסים האלה לא מפריעים לה, מתנהגים בסדר. לא רועשים במיוחד, כלבם לא מסתובב על הדשא של השכנים. פשוט יש דברים קטנים שמעצבנים.
פעם רונית הביעה לפני בעלה את מורת רוחה מהשכנים, חגי צחק, והשיב: 'אולי את סתם מקנאה בה שהיא תמיד נראית מצוין?' - וקיבל אגרוף חזק בגבו. מה הפלא שהרוסייה נראית כמו בז'ורנל אם יש לה רק ילד אחד! לרונית לא מזמן מלאו 40, השכנה בערך באותו גיל, הבן שלה הוא בן גילה של זהבית, הבת הבכורה של רונית וחגי. השכנה תמירה, רזה, תמיד על נעלי עקב, עם שיער בלונדיני ארוך. אף פעם לא יוצאת מהבית ללא איפור או בלבוש מרושל, אפילו לחצר.
בפגישות הן מחליפות ביניהן ברכה קרירה קצרה. בתחילה השכנה ניסתה לחייך, אך כשנתקלה במבטה החמור של רונית, גם היא הרצינה.
רונית חששה שבעלה יתעניין בבלונדינית; 'ריגלה' מאחורי וילון החלון, רצתה לדעת איך הוא מגיב לשכנה, כשהם נפגשים ליד הבית באקראי. ראתה שגם הם מסתפקים באמירת 'שלום' יבשה. חגי אף פעם לא הסתכל בעקבות השכנה, לא סובב את ראשו כדי ללוות אותה במבטו. אך הוא מרבה להתרועע עם בעלה, בוריס. תודה שלא מזמין להתארח אצלם! חגי סיפר שלבוריס יש מעבדה לתיקון מחשבים בראשון. גם הרוסייה עובדת: נוסעת כל בוקר עם בעלה וחוזרת איתו. מתלבשת כפקידת בנק. ייתכן שסתם מכינה סלטים במפעל מזון. עם הרוסיות אתה אף פעם לא יודע - כולן מטופחות ומתלבשות בקפידה, לא משנה איפה עובדות.
הרגיז אותה שהשכנים רכשו מכונית חדשה. שנה אחרי שקנו דירה! כאילו לא חונקת אותם המשכנתא. ברור, כשיש לך רק ילד אחד ושני ההורים עובדים אפשר לקנות 'טויוטה' משפחתית חדשה.
כבר בחודשים הראשונים אחרי שעברו דירה בוריס השכן הביא לחגי חצי שק מלט שנשאר לו מהתיקונים בחניה המקורה, חגי לקח, הודה לו - המלט שימש אותו לתיקון הגדר שניזוקה בגשם. רונית התרגזה, בעלה רק צחק, אמר ששכנות טובה עדיפה על מריבות.
הם לא עושים רעש, לא עושים מסיבות גדולות, מה עוד את רוצה מהם? - אמר.
חסר להם שיעשו מסיבות אל תוך לילה! רונית הייתה מזעיקה משטרה בלי להסס. במשך השנים הרוסים אירחו אורחים כמה פעמים, אך הכל היה מידתי. ישבו סביב שולחן גדול, שתו, שרו ברוסית - אבל התפזרו לפני 10 בלילה.
פעם רונית שאלה את זהבית, איך מתנהג הבן של השכנים בתיכון. זהבית ענתה, שהוא לומד בכיתה מקבילה, לכן היא לא נתקלת בו הרבה.
יש להם, לרוסים, חבר'ה משלהם, מסתובבים ביחד, בהפסקות מדברים בשפה שלהם.
ברוך השם! חסר היה שהם יתיידדו. מי יודע, איך זה היה נגמר.
הכי הרגיזו את רונית הכביסות של השכנה. מכונת הכביסה שלה עומדת מאחורי הקיר, לכן שומעים אותה היטב. לא, היא לא רעשנית במיוחד, אבל בדרך כלל מופעלת בשבת! כן, כן, הרוסייה עושה כביסות בשבת! ואחר כך, אם היום יפה, יוצאת לחצר הפנימי ותולה כביסה! בשבת! בלי בושה! איש לא הסביר לה שבישראל זה לא מקובל? לעיניי כולם!
נכון, ביום כיפור הם לא עושים בהתרסה מנגל בדשא שלהם. אבל בדצמבר האחרון כשחג החנוכה נפל קרוב לסילבסטר, רונית ראתה בסלון שלהם עץ אשוח מקושט עם שרשרת תאורה, אך חנוכייה שם לא היתה.
לא, רונית אינה חשוכה, היא קראה בעיתון שהרוסים בארץ מציינים לא את חג המולד הנוצרי אלא את 'נובי גוד', השנה החדשה על-פי הלוח הלועזי; כהרגלם. אבל השכנה אינה מדליקה נרות גם בשבתות!
השפחה של רונית אינה חרדית, ורונית אינה דתיה - אבל יש מסורת!
בליל יום הכיפור מהחלונות שלהם מבצבץ אור כחול - ברור שהם רואים טלוויזיה. הערוצים הישראלים כולם דוממים - מן הסתם הם רואים את הערוצים של רוסייה הגדולה שלהם.
בוריס אמר לחגי שהוא יהודי, אבל רונית אף פעם לא ראתה אותו מגיע לבית כנסת, גם לא ביום כיפור. אישתו, כנראה, לא מרשה לו.
האם רונית חשבה פעם לדבר עם הרוסייה? אבל על מה יש להן לדבר? הן כ"כ שונות.
השיחה הראשונה שלהן בשלוש השנים שהן מכירות התרחשה בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', בקיץ הלוהט ומלא הדאגות ההוא כשהדרום ספג רקטות וטילי קסמים מעזה. זה קרה בחצר האחורית, ליד המתקן לתליית כביסה.
גם למתקן הזה יש חלק בכעסה של רונית על אורלי. לרונית עם ארבעה ילדים בבית פי שניים כביסה. אילו אורלי הייתה השכנה, רונית הייתה יכולה להשתמש גם בחלק שלה במתכן. כיום היא לא מרשה לעצמה 'לחדור לשטח זר'.
גם באותו היום הקיצי הייתה לה כביסה גדולה: זהבית, כאשר התגייסה לפני כחודש, בפעם הראשונה יצאה הביתה, זרקה את הקיטבאג בסלון, החליפה לאזרחי ורצה עם החברים למסיבה במועדון האהוב עליה. עד לכניסת השבת היה צריך לייבש ולגהץ את שלוש מערכות המדים, כי כבר ביום ראשון בחמש בבוקר חגי יקפיץ את זהבית לתחנה המרכזית בתל אביב, משם היא תמשיך לבסיס שלה ליד פרדס-חנה. הבת סיפרה שאחרי הטירונות יציבו אותה בדרום כתצפיתנית בגבול עם מצריים. היא רצתה להתגייס לקרקל, נאמר לה שיש יותר מדי מועמדות ליחידת הצלפיות המפורסמת הזאת.
רונית העבירה את מכנסי חולצות החאקי מהמכונה לסל את ומיהרה לחצר. גם מכונת הכביסה אצל השכנה רעשה, או-טו-טו היא תצא לתלות את הכביסה שלה. רונית לא רצתה לפגוש אותה, אך למרות המאמץ לא הספיקה לסיים - הרי כל פריט יש לנער ולישר כדי להקל על הגיהוץ; הרוסייה יצאה לחצר עם גיגית בידיה. היא תמיד מוציאה את הכביסה בגיגית, עוד סיבה לעצבנות אצל רונית: מה, קשה לה להבין שבסל נוח יותר להעביר כביסה?
הרוסייה התקרבה לחלק שלה של במתקן, נדה בראשה לשלום, והתחילה לתלות. רונית ליכסנה את מבטה וגילתה לתדהמתה שגם הרוסייה תולה מדי צבא: מכנסיים וחולצות בצבע האקי. כמובן! הרי הילדים בני אותו גיל! - חלפה בראשה המחשבה. ברור שגם הבן שלהם גויס לצבא הקיץ.
רונית סיימה לתלות את הכביסה, אך משום מה לא עזבה מיד, עמדה בצד והתבוננה בשכנה. האישה הרגישה שמסתכלים עליה, זרקה מבט חטוף ומיד סובבה את ראשה בחזרה. לרונית היה נדמה שראתה דמעות בעיניה. היא ניגשה אליה, הניחה שתי ידיה על כתפיה וסובבה לעצמה. כן, היא בוכה.
את בסדר? - שאלה רונית.
האישה התייפחה והרכינה את ראשה על כתפה של רונית.
אולג אומר שהיחידה שלו מוצבת באשקלון, אבל אני חוששת שהוא משקר לי, לא רוצה לספר שהיחידה בעזה. לא רוצה להפחיד אותי, לא אומר את האמת, אמרה בבכי.
רונית הניחה את כף ידה השחומה על ראשה הבהיר של השכנה.
לא ייתכן, צה"ל אף פעם לא משלב טירונים לא-מיומנים בקרבות.
אמרה, למרות שבעצמה לא מאמינה בכך: בעבר היא שמעה לא פעם שטירונים בני 18 בלי שום הכשרה מצאו את עצמם תחת אש האויב בשל שיקול דעת פגום של מפקדיהם.
השכנה הרימה את ראשה, חייכה מבעד הדמעות, התנצלה, ניגבה את עיניה בשולי סינרה, ואמרה: תודה. הרגעת אותי.
שוב חייכה חיוך מתנצל, משכה באפה ופנתה לעבר הכניסה לבית עם הגיגית ביד.
