דברו אל אהוד ברק ותומכיו, וייסעו

בעיניים חילוניות הסיפור המקראי ומדרשו נקראים כך: יום אחד אלוהים היה קצר רוח עם משה רבנו, שהרבה להתפלל שעה ש"בניי שרויים בצער והים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה". לפיכך אמר לו בורא העולם "דבר אל בני ישראל וייסעו", או בעברית של ימינו: אלוהים העיר לנביא הנביאים - יאללה מספיק עם הדיבורים גם כשהם תפילה, זוז כבר לפני שהמצרים מתנפלים עלינו. במקביל זה הרגע לומר לאהוד ברק יאללה "דבר אל בני ישראל וייסעו". הופעת בערב שבת בערוץ 12 והסברת שאתה שוקל ובוחן ומודד ובודק, אבל אני סבור כי הגיעה העת לנוע ולחצות את ים סוף. הרציתי בחיפה בעת ראיונו של ברק בטלוויזיה, והתרשמתי כי יש נכונות מחודשת בקרב רבים בציבור לחדש את הברית עימו. לא סלחו לו. לא העלימו עין מעקבי האכילס שלו. הכל יודעים כי ה"בוטים" של ביבי יסתערו עליו במלוא עוזם מפני שברק הוא האיש שביבי באמת מפחד מפניו. אך נוכח הבוטות, ה"אני ואפסי עוד" של ביבי, תחושת הכוח שאינה מכירה במגבלותיו נוכח שלטון החוק - ברק הוא האיש שביבי זוכר כמפקדו על המטוס החטוף "סאבנה" בשדה התעופה בלוד. לברק יש חולשות. הוא מכיר אותן טוב מן האחרים. לפיכך עליו להיכנס לזירה מצויד בתשובות, שיוכלו להדוף חלק גדול ככל האפשר מהטענות נגדו. בלי אלתור. עליו גם לקבל החלטה אסטרטגית. לאמץ את מדיניות ההבלגה בתוך המחנה. אם מרצ השסועה במשבר מוסרי או סיעת ישראל ביתנו השועטת לעבר החילונים, ואם כחול לבן או העבודה (אם לא תחבור אליו) יסתערו עליו ראוי שיקבל הכרעה מהותית: הוא אינו נאבק בהם ויתפלמס איתם רק בצמתים נדירים ומרוחקים זה מזה, אם יגיעו מים עד נפש. לא מעניין אותו אם לכחול לבן יהיה עוד ח"כ או פחות. ברק חוזר לזירה לעניין אחד ויחיד: להעמיד את ביבי במקומו. ומקומו אינו שיכון בבית ברחוב בלפור בירושלים. כל השאר - סביר. הליכוד לגיטימי. מצביעיו ציבור נכבד. יש עם מי לדבר. אבל שלטון החוק וטוהר המידות ומדיניות חוץ מאוזנת וגרעון תקציבי המסכן את החברה הישראלית? כל אלה צריכים להימוג עם פרישת ביבי מהזירה הפוליטית. התחלנו בתרבות ישראל, נסיים בה. בערך כפי שקראה דבורה לקודמו שנשא את השם ברק: "קום ברק ושבה שבייך". [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]