'קוסמת המזרח' היה אחד מכינוייה. סופרת צרפתייה אהודה שהייתה מוכרת בשם העט שלה מרים הרי. היא הביאה את ריחות המזרח האקזוטי למרכז אירופה והכירה לאירופים את העיר הקדושה של אותם הימים.
מרים הרי נולדה בשם מריה רוזטה שפירא בפברואר 1869 בירושלים, שם התחנכה עד גיל 14. ירושלים של אותם הימים הייתה עיר חמורת סבר, כלואה בין חומות ותושביה קנאים דתיים. אביה של מריה, מוזס וילהלם שפירא, היה יהודי מקייב שהגיע בשנת 1856 לירושלים והוא בן 26. מוזס המיר את דתו ונישא לאחות רוזטה שהייתה פרוטסטנטית גרמניה שטיפלה בו כששכב חולה בבית החולים 'הדיקוניסות מקיזרסוורטה'. מאוחר יותר הקים בית מסחר לעתיקות שאותן מצא או רכש.
מוזס וילהלם שפירא ידע להפיח חיים בחרס או בקלף. עם האותיות המשונות הוא 'מכר' סיפור מהעבר הרחוק וכשהביקוש עלה התחיל ל'ייצר' עתיקות, ביניהן את 'חרסי מואב'. אומנם חלקם התגלו כזיופים, אבל את פרסומו כנוכל הוא קיבל כשניסה למכור את 'כתב היד העברי העתיק ביותר' - רצועות עור שעליהם חלק מספר 'דברים'. עבור הרצועות הוא היה אמור לקבל סכום כסף עצום מהמוזאון הבריטי, אבל כשחוקר צרפתי חשף כי יריעות עור אלו הן זיוף אחד גדול, העסקה בוטלה ושפירא ירד מנכסיו. הוא עזב את ירושלים ונדד ממדינה למדינה. שפירא שם קץ לחייו במלון עלוב ברוטרדם (את סיפורו
תוכלו לקוא בהרחבה כאן וגם בספרה של
שולמית לפיד 'כחרס הנשבר').
הספר 'בת ירושלים הקטנה' בו מתארת מריה רוזטה שפירא את חייה שלה תחת השם 'ציונה', נפתח כך: "ציונה נולדה בבית ערבי עתיק על הר ציון. החדר היה מקומר כמערת כנסיה, האור נכנס בו דרך חלון קרוע בגובה הקיר ובעביו, כבכלא, ומתחת לווילאות המטה שכבה אמה, מצפה לבואה. כתלי הבית, העבים ככתלי מבצר... באצבעותיה מנתה מספר למתים ובמחשבתה חלקה אותם לפי דתם. ובנקל הבחינה בהם: המוסלמים בתחינותיהם החוזרות ונשנות ובדומיית צעדיהם... היוונים בפזמוניהם המאנפפים ובענני הקטרת שמילאו פתאום את חדר... היהודים במרוצתם ללא סדר". במספר שורות היא מכניסה אותנו למכונת הזמן ומעבירה אותנו לירושלים של אותם ימים.
היו אלה ימים שירושלים ראתה צליינים רבים והכוח היה בידי הכנסיות. הקונסוליה הראשונה שנפתחה בעיר הייתה הקונסוליה הבריטית, והבריטים הביאו לארץ את הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה ששמה לה למטרה לנצר את היהודים. היהודים חיו בדוחק והכנסיות עם הרופאים ובתי-החולים פיתו את היהודים להתנצר. מנהיגי הקהילה היו ערים לבעיה והטיפו בשער. הקהילה היהודית הייתה מורכבת מספרדים שהגיעו מגלות ספרד ואליהם הצטרפו מאוחר יותר אשכנזים שחיו על כספי החלוקה שהגיעו מחו"ל.
התרסקות נפשית
מריה רוזטה שפירא הייתה שייכת לזרם הפרוטסטנטי. עדה קטנה שלא הייתה אהודה על הקתולים ושנואה על היהודים. מרים, כמו אביה, הייתה חכמה, בעלת ראיה חודרת ויכולת תיאור. היא שלטה בגרמנית, אנגלית ועברית. את השפה הערבית למדה "מפי המשרתים והעם". דרך אהבותיה של מריה רוזטה שפירא אנו נחשפים לדמויות השונות בעיר של אותה עת. אהבתה הראשונה של ציונה (היא מריה רוזטה שפירא) הייתה בגיל שבע לעמר בן דיב - הבדווי ה"יושב על סוס מרופד, איש לבוש מעיל שחור וכולו אומר יופי, גאון וכבוד". לציונה היה נדמה שכל הדר המדבר חדר יחד אתו לתוך החצר: "בידו השחומה האמיצה אחז חרב גדולה בנרתיק של כסף משובץ באבנים יקרות".
ילדות מאושרת זו נקטעה כאשר אביה, אותו אהבה וסגדה לו, נטל את נפשו ואיתו נעלמו הנוחות החומרית, החוכמה, הסיפורים ואהבתו אליה, שכן שניהם הביטו בסביבה כצופים מהצד. אובדנו הביא את מריה רוזטה שפירא להתרסקות נפשית. עניות ומלאות בושה עזבו מריה רוזטה שפירא, אמה ואחותה את העיר והחלו לנוע ברחבי אירופה. תחילה הגיעו לגרמניה, מולדתה של האם. מריה רוזטה שפירא התקבלה לבית ספר למורות אך הלימודים לא עניינו אותה והיא החלה לגלות עניין בכתיבת זיכרונותיה מהעיר ומאהוביה.
אהובה השני היה דוד הקטן והחיוור, בנו של החייט, שהתגורר באחד הבניינים הסמוכים לבריכת חזקיה שבאותם ימים עדיין הייתה מלאה מים. כילדים שיחקו דוד ומריה רוזטה שפירא יחד ונפשותיהם נקשרו באהבה. בשובה הביתה מחופשה, מיהרה ציונה אל הבריכה והבחינה בדוד הקטן מעברה השני. "הוא עמד על המשמר, חיוור ודקיק מן הרגיל, כאילו היה עומד ומצפה זה שלושה ירחים לבואה. אך ראה אותה רעד אחז את גופו. היא הניפה לו את מטפחתה, נרתחת מקוצר רוח ומהתלהבות: בוא! מהר ובוא! עליך אך לרדת בסולם ולבוא עד הלום"! דוד הקטן מיהר לרדת בסולם מן הגזוזטרה ולחוש לקראתה. קרקע הבריכה הייתה קשה בשוליים, אך ככל שהתקדם דוד אל מרכז הבריכה הלכו רגליו הדקות ושקעו בבוץ הירוק הטובעני. ציונה פרצה בזעקות ושיוועה לעזרה. אביה ועוזריו חשו למקום, חבל נקשר והושלך לעברו של הילד האומלל, וכשהוא רועד מקור ומחוסר הכרה נמשה מן הבוץ והובהל לבית החולים". בתום שלושה ימים, כשמריה רוזטה שפירא ליד מיטתו, "כבה דוד הקטן כאבוקה" ומת.
בסוף השנה השלישית הוחלט להכשירה למורה בבית ספר עממי. מריה רוזטה שפירא סיימה את הבחינות בהצלחה ומצאה עבודה כמורה לגרמנית בבית ספר 'הרועה' בפריז. לפריס הגיעה מריה רוזטה שפירא בשנת 1888 והיא בת שמונה עשרה. השפה הצרפתית הייתה זרה לה אך יופייה של העיר, האווירה, האנשים, ובעיקר רוח החופש, ההפוכה לרוח עיר ילדותה, כבשו אותה. בבקרים לימדה גרמנית ועבדה גם כמזכירתו של ד"ר מאזוך (שעל שמו המונח מאזוכיזם), ובלילות היא למדה צרפתית. באותה עת נדבקה בקדחת הכתיבה וכך הכניעה את השפה שהייתה בתחילה זרה לה. היא הפכה לסופרת ובין ידידיה היו הסופרים קטול מנדס, וג'ול למטר שסייעו לה בצעדיה הראשונים.
אהבתה הבאה בירושלים היה פרדי מור היפה, בן הקונסול האנגלי. יחד הם חוו הרפתקאות נועזות על גגותיהם המסתוריים של בתי העיר העתיקה ובחשכת סמטאותיה. יחסי השניים עכרו בשל אירוע שבו נס פרדי על נפשו כשהוא מפקיר את מריה רוזטה שפירא לסכנה אמיתית. היה זה כמעט-טבח שעמדו לערוך המוני 'חוגגי מכה' שנתאספו בעיר טרם יצאו למסע העלייה לרגל, בתושבי ירושלים הלא-מוסלמים. בספרה 'בת ירושלים הקטנה' היא מתארת את אימת הפרוגרומים, את אכזריות העיר והמלחמות הבין-דתיות.
להבת קודש
היצירות הראשונות של מריה רוזטה שפירא התפרסמו בשנת 1898 בעיתון לזכויות הנשים. פעמיים בחודש פרסמה סיפור או מסה והקוראים חיכו לסיפורים שלה. הסיפורים היו על-רקע נופי ארץ יהודה, עבר הירדן, חיי הבדואים, יצרים, נקם ואהבה עזה - כל מה שהיה זר לצרפתים - אקזוטי ומרגש. בסוף כל שנה אספה את כל הכתבות וכרכה אותם לספר 'אורחות בדואים', אז עברה לכתוב סיפורים שלמים. עד לשנת 1914 כבר הייתה אחרי שמונה רומנים, אבל הספר שהביא לפרסומה היה 'כיבוש ירושלים' - הספר הראשון שכתבה בשנת 1904, אותו הקדישה לאביה. מריה רוזטה שפירא זכתה על 'כיבוש ירושלים' בפרס 'פמינה' היוקרתי ובאותה שנה נישאה לצייר לאון פרו.
בשנת 1914 היא פרסמה את ספרה 'בת ירושלים הקטנה' שהוא בעצם סיפור חייה. בספר היא מתארת את ארבע עשרה שנות חייה בארץ. ציונה זו תככב גם ברומנים נוספים 'ציונה בין הברברים', 'ציונה בברלין' ו'ציונה בפריז'. אהבתה הלוהטת ביותר של ציונה היה קזימיר קרקוביץ, פליט יהודי רוסי מפרעות 1882 ('סופות בנגב'), שהפך למיסיונר נוצרי. אהבה זו מגלה לנו את הפעילות המסיונרית של המיסיון האנגליקני - 'החברה לעזרת הפליטים היהודים' - שפעל בהצלחה לא מבוטלת בירושלים וברחבי ארץ ישראל.
וכך היא כותבת "עטוף באדרתו הלבנה הטיף לפני הקהל בבית הכנסת. הוא שעודנו יהודי סיפר להם על הבהלות, הרדיפות והצרות שעברו עליו. וכאשר נכמרו רחמי השומעים ודמעות ניגרו מעיניהם, הכריז בלהבת קודש כי למן היום והלאה הוא מקדיש את חייו למשיח זה אשר בשמו יתיימרו רודפיו. בן רגע קמה מהומה נוראה. התנפלו עליו, ירקו בפניו, קללוהו: גוי, בוגד, מחרף, בן-מוות אתה... איזו אצילות בהליכותיו לגבי שאר היהודים, הרהרה... זהו בן-מלך".
בשנת 1920 הגיעה מריה רוזטה שפירא לטיול בארץ בפעם הראשונה ובשנת 1922 חזרה אליה שוב. טיול זה הותיר עליה רושם אדיר. היא הוקסמה מהעיר תל אביב ומהמפעל הציוני ושנה לאחר מכן יצא ספרה 'מאהבי ציון'. מריה רוזטה שפירא שמעולם לא הייתה ציונית ואף הסתייגה מהציונות העידה בהקדמה כי "מדן עד באר שבע ראיתי את גדודי העבודה הסוללים את הדרכים המובילות לציון. ראיתי אומה יהודית חדשה מייערת את 'הרי הנצח', מכשירה את 'מרחבי האלוהים'. שמעתי חדווה צעירה שרה את 'השירים החדשים' בשפתו של המלך דוד, בציפייה לגאולת ישראל. הבנתי שהציונות היא שירה. אהבתי אותה. האמנתי בה". ספר זה הוא אחד מהספרים היפים ביותר שנכתב אודות תחייתנו בידי אישה שאינה יהודייה.
ב-1934 הפכה מריה רוזטה שפירא לאבירת לגיון הכבוד הצרפתי. היא המשיכה לחיות בפריז גם במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שהוכיחה שאינה יהודייה. חלק מספריה צונזרו בידי השלטון הצרפתי, אולם היא המשיכה לכתוב ולפרסם. מריה רוזטה שפירא נפטרה בפריז בשיבה טובה בגיל 89. לא היו לה ילדים משלה, פרט לבן מאומץ. הספר 'בת ירושלים הקטנה' תורגם מצרפתית לעברית בידי ד"ר יעקב לונץ שחתום כיעקב אסיא. יעקב לונץ הוא בכורו של אברהם משה לוּנְץ, מראשוני וראשי חוקרי ארץ ישראל, סופר, מו"ל, עיתונאי וגיאוגרף ארצישראלי.
ד"ר יעקב לונץ, בן דורה של מריה רוזטה שפירא, נולד בירושלים בשנת 1876, למד בחדר ובישיבה והתבלט בכישרונותיו. לינץ נסע ללמוד רפואה בפריז ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא צרפת. הוא התעניין בספרות צרפתית ועברית והיה מעורה בחוגים הספרותיים שם. בשנת 1938 חזר לירושלים עיר הולדתו.