תמונת דביר שורק ז"ל אינה מרפה מכל מי שראה אותה פעם אחת. היא ממלאת את כל מי שמסתכל בה בזעקה נגד רצח מתועב של טוהר וזוך. טוהר וזוך כלואים וממוסגרים בתמונה, ומבקשים לפרוץ מתוכה לעולמנו ולהעניק לנו מלוא חופנים מכל מה שהיה גנוז בנער דביר שורק.
אני נרגש מהעובדה, שהנער דביר שורק ניהל דיאלוג רוחני עם גיבורי ספר, שאינו מרפה ממני, ספר שיועד שי לרב-מחנך, אותו אהב. אני נרגש ממפגש רוחני בין דביר שורק ז"ל, שעלומיו נטבחו בהיותו בן 19, עם גיבורת ספר, שהלכה מאתנו בשיבה טובה בהיותה בת 97. מי שהייתה ידידתו של הסופר ועליה כתב: "היא סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים נוראיים".
הנער דביר שורק ז"ל, שעולם תורה ומצוות מילאו את חייו, מתחבר לחיי אישה שעלתה פעמים רבות בחייה על שרטון אימת הגהינום והחידלון ויכלה להם.
חיבור בין נער שעולמו מעוגן באמונה תורנית והתנחלות, בה חי ולמד תורה עם חייה של אישה, שגם בעשור עשירי לחייה מפגינה במסגרת "נשים בשחור" נגד מה שנראה בעיניה כיבוש הרסני ולא מוסרי, ובעיני דביר נראה הגשמה, דרך חיים וקיום מצוות יישוב הארץ.
אני מבקש להסתכל מנקודת מבט תום האמונה הדתית של דביר שורק על עולמן של שלוש נשים: סבתא ורה, הבת נינה והנכדה גילי, שפרשה מרה ומושתקת מרעילה את חייהן. הן יצאו למסע לאי העונשין בו נקרעו לראשונה לגזרים חיי הסבתא בהיותה צעירה. למסע מצטרף רפאל, מי שאוהב את נינה אהבה אין קץ והוא גם האב האוהב של גילי.
אני שואל מה הניע את דביר ללכת בעקבות סיפור המגולל נטישות קשות ומידה רבה של אכזריות העולה על גדותיה במלחמה נגד הנאצים ביערות, לאחר מכן במשטר פוגעני באזרחיו ובאכזריות האם כלפי בתה, ואכזריות הבת כלפי עצמה. אכזריות של אישה שמגלה נאמנות לבעל מת במחיר בגידה קשה בבת שלה. אכזריות שעברה לדור השני - לנינה ומנינה לדור השלישי - לגילי, החוששת להביא ילדים לעולם. גילי בת הדור השלישי רואה בסבתא אישה "נדיבה, חמה, מסורה עד כלות, פאנטית קשוחה, אבל גם
אכזרית, סבתא והזאב בעור אחד..."
מעסיק אותי מה הניע את הנער דביר שורק לצאת עם גיבורי הספר לאי העונשין מול חופי קרואטיה, שם החלה אכזריות הביתור לבתרים של חיי הסבתא. לפני כן הייתה פרטיזנית עם הילה של גיבורה במלחמת המחתרת נגד החיה הנאצית., צעירה מאוהבת ספוגת אמונה בקומוניזם. כאן באי העונשין אבדה היוהרה של הפרטיזנית והלוחמת, והחלה מלאכת ביתור אכזרית בחייה. על ורה עוברים חודשים רבים של עבודות פרך, התעללויות פיזיות ונפשיות קשות,
כי אינה מוכנה לבגוד בזכר אב בתה ולהאשימו בבגידה בקומוניזם של טיטו וזאת הי עושה במחיר בגידה ונטישה את הילדה הקטנה שלה, נינה, שאינה מוכנה לסלוח לאימה.
אודה, שאין לי תשובות לשלל השאלות שלי, אך אני מתפעל מחוסנו הדתי והאמונה הממלאת את דביר בצדקת דרכו, כשהוא מתעמת עם עולמן של גיבורות ספרותיות, שאורחות חייהן שונות בתכלית מאורח חייו. ברומן הוא מתוודע להורים החושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם,
לגילויי אהבות שאינן מצייתות לכללים אנושיים ולמערכות ערכים המקובלים בעולמו.
אני חש את הרטט ואת גלי החום, שפקדו את דביר, כשליווה את הבת נינה, שלא סלחה לאם נוטשת ומורידה נשיותה לאשפתות. כל חייה הם המשך ושיחזור הטראומה בלי יכולת לפרוץ חשכת המעגל האוטם את חייה. הדרך אל סחי האשפתות פוקד גם את הנכדה גילי. שתי נשים שהודפות את כל מי שבא איתן במגע. נשים שאינן מסוגלות להתקרב למי שמבקש להתקרב אליהן ואינן מסוגלות להחזיר אהבה.
אני חש תוך הסתכלות בתמונה של דביר שורק ז"ל, שהוא חיפש ומצא בספר שחיבק ברגעיו האחרונים את מה שאני לא מצאתי. אני חש, שהוא מצא אמפתיה וחמלה למרות האכזריות, הבגידות והנטישות. הוא מצא לא מעט רוך וחמלה בין שלוש הנשים. נראה לי, שהוא הצליח לראות את האנושיות ואת הפגיעות, גם כשקרא תיאורים מזוויעים של חיי מין פרועים, גם כשקרא על מערכת יחסים בלתי אנושית עם תיאורי מין מזוויעים דווקא בעיר ירושלים, המסמלת לתום נעוריו של דביר שמימיות של אמונה דתית צרופה.
אני חש שהספר "אתי החיים לא משחק" בידיו של דביר זה ביטוי לגשר, אותו ביקש לבנות בחברה כה קוטבית. גשר שאנחנו זקוקים לו, כי אם לא נציבו מהר, תהום הנשייה שפקד את חיינו ב-586 לפני הספירה וב-70 לספירה ממתין לנו.
לסיום, אני מתכונן לשלוח למוריו של דביר שורק את הספר התיעודי, אליו התוודעתי בתום קריאת הספר, שהסופר דויד גרוסמן ציינו באחרית דבריו: Two Loves and One War of Eva Panic Nahir.
