פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה שוקל לפסול את
ברוך מרזל ואת בנצי גופשטיין מלהתמודד לבחירות הבאות וזאת בעילה של הסתה לגזענות, אף מבלי לפסול את מפלגת "עוצמה" שאותה הם מייצגים. אם אכן נכונה הידיעה הרי שלפנינו עוד מקרה של התערבות הפקידות הציבורית בהליכים דמוקרטיים. אני מניח שאם היועץ המשפטי לממשלה יעשה זאת הרי הוא יסתמך על סעיף 7א (2) לחוק יסוד הכנסת אשר קובע כי יש לפסול רשימה או מועמד אשר מסיתים לגזענות. אלא שהסמכות לפסול רשימה או מועמד נתונה לוועדת הבחירות המרכזית שאמנם עומד בראשה שופט עליון אך היא מורכבת מנציגי מפלגות, כלומר מנציגי האזרחים. ייתכן שעל בסיס הסעיף האמור אין מנוס מלפסול שני מועמדים אלה, אך מה להתערבות היועץ המשפטי בעניין לפני שנערך דיון בוועדת הבחירות המרכזית? היועץ המשפטי הרי הוא פקיד של הרשות המבצעת.
ומעניין היועץ המשפטי לממשלה לעניין החלטת בית המשפט בסוגיית המופע האמנותי לקהל החרדי בעפולה. אומנם השופטים אינם בגדר פקידים המשרתים את הרשות המבצעת אלא הם רשות בלתי תלויה בפני עצמה אך יש לתמוה על החלטה זו אשר אסרה הפרדה בין קהל הגברים לקהל הנשים במופע, שהרי ניכר בה שהיא ביטוי לפרשנות מעוותת של החוק אשר בשורשיה של פרשנות זו ניתן לזהות ריצוי פופוליזם פוליטי. התקינות הפוליטית כמו גם החוק בישראל אוסרים על אפליית נשים ומכאן פתח רחב נפתח בפני הממסד המשפטי להתערב באינטרס של ציבור גדול על אנשיו ונשיו שההפרדה באירועים ציבוריים היא מאושיות אורח חייו.
לא היו אלה נשי הציבור החרדי בעפולה שהלינו בפני בית המשפט על ההפרדה, והרי במקרה כזה הייתה להם זכות עמידה מובהקת, אלא אחד מארגוני הנשים שהוא חלק ממערך שלם של ארגונים הפועלים במגמה להכפיף את החברה הישראלית, ולמצער את הציבור היהודי הדומיננטי, למגמת הליברליזם הפרוגרסיבי. פעולותיהם של ארגונים אלו לגיטימיים אך מה לממסד המשפטי לסייע בידם? הפרשנות המשפטית היא אכן סמכותו הבלעדית של בית המשפט אך כאשר ניכר כי פרשנות זו מכפיפה עצמה לתקינות פוליטית באופן מוגזם, וכאשר פרשנות זו מבקשת לפגוע בנורמות חברתיות לגיטימיות של ציבור מסוים יש לבקר אותה. אין בסמכויות הרשות השופטת לקדם ערכים חברתיים ותרבותיים. תמה אני מתי יגזור בית המשפט על איסור הפרדה בבתי כנסיות או על איסור התעטפות ברעלה בקרב הנשים המוסלמיות (היתכנות אפסית לגבי הדוגמה השנייה).
מסורת העבר
המאפיינים והעקרונות החברתיים/תרבותיים של כל חברה מדינית הריהם מעניינה של הפוליטיקה, דהיינו של החברה עצמה באמצעות נציגיה ולא מעניינו של כל ממסד שלטוני או משפטי שאינו נבחר על-ידי הציבור אלא ממונה. דברים אלה אמורים, כמובן, רק כאשר אין עברה על החוק וכאשר קיימת סמכות מפורשת בחוק להתערבות של בית המשפט או של כל פקידות ציבורית ממונה. אומנם המערכת המשפטית כולה, הן זו הנספחת לרשות המבצעת ובוודאי זו המהווה את הרשות השופטת היא ערובה לעיצוב פני מדינה רציונאלית אלא שגם שיקולים רציונאליים יש להפעיל בצורה רציונאלית. יש להשכיל להבין שחברה מדינית רבת אנפין, חברת גלילור (קלידוסקופ) שבה מסורת העבר אוחזת בשולי גלימת המודרניות אינה יכולה להימדד רק באמת מידה של רציונאליזם משפטי.
לעניין זה כבר נדרש לפני מאה שנה מקס ובר (1864 - 1920) אחד מגדולי האינטלקטואלים במאה העשרים וממייסדי מדעי המדינה. ובר, איש אשכולות, היה מהמוחות המבריקים של מדע הסוציולוגיה המודרנית וגם בקיא גדול בסוגיות פילוסופיות, אתיות ותיאולוגיות. קשה למצוא תיזה בתחום מדעי החברה ששמו של ובר אינו משורבב בה. המציאות הפוליטית בגרמניה של טרום מלחמת העולם הראשונה, ושל זו שלאחריה היוותה אחת הסדנאות החשובות לבניית התיאוריות הסוציולוגיות והפוליטיות שלו. בשנתיים האחרונות לחייו היה ובר עד לתהפוכות קיצוניות עד אכזריות בתהליך הפיכתה של גרמניה ממונרכיה לרפובליקה. בין התופעות שעניינו אותו ביותר מבחינה אקדמית הייתה ההשתלטות של ממסדים פקידותיים ציבוריים על החיים הציבוריים, ובקיצור, מה שמכונה "ביורוקרטיה". ובר הבחין בסכנות של שלטון פקידים שמטבע תפקידם אינם מחויבים לאחריות ציבורית, וראה בכך פגם אתי.
לפני מאה שנה, חודשים ספורים לפני מותו העביר ובר הרצאה במסגרת סדרת הרצאות על פוליטיקה שהועברו על-ידי אינטלקטואלים שונים לנוכח הכאוס הפוליטי שהשתרר בגרמניה מיד לאחר המלחמה. הרצאתו "הפוליטיקה בתורת מקצוע" POLITIK ALS BERUF הופיעה כספר לאחר מותו (יצאה לאור בתרגום עברי ב-1961 בהוצאת שוקן). בהתייחסות לשלטון הפקידים הממונים כותב ובר בין השאר:
"מן הראוי לו (הפקיד בשירות הציבורי-ש.פ.) אפוא שלא לעשות דווקא מה שכל העוסק בפוליטיקה מצווה ועומד לעשות כל הימים, כלומר שלא להילחם. שהרי משוא פנים, מאבק, תאווה והתלהבות הם יסודות חיותו של כל העוסק בפוליטיקה, ובעיקר של המנהיג הפוליטי. במעשיו שולט עיקרון אחריות שונה מזה של מעשי הפקיד, ממש היפוכו וסותרו של זה. כבודו של הפקיד הוא כישרונו לקיים את פקודת הרשות הממונה עליו במסירות ובדייקנות, על אחריותה של רשות זו, כאילו הסכים לפקודתה אפילו בשעה שהוא רואה בה טעות גמורה. אילולא המשמעת, המסירות וההתבטלות, שהפקיד מבטל את דעתו מפני דעת הממונה עליו...היה כל המנגנון מתפורר.
לעומת זה... כבודו של המדינאי, המנהל את עסקי הפוליטיקה, הוא דווקא באחריות עצמו לכל מעשיו... דווקא פקידים בעלי מידות מוסר נעלות לפי כל טבעם הם מדינאים גרועים, נטולי אחריות, במשמע הפוליטי של המושג, ובמובן זה הם מדינאים בעלי מידות מוסר פחותות. זה מה שאנו מכנים שלטון הפקידים..." (עמ' 35) כדאי להקדיש מחשבה לאלו הדברים.