בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ המובטחת יצאו ארבעים שנה. על דרך הסיפור הקוהרנטי, לא נדונה הדרמה הזאת מלכתחילה. בין מצרים לבין כנען לא מפרידה אלא ארץ פלישתים בלבד, ובמהלך ימים אחדים יכול היה המחנה העצום לעשות את כל הדרך ממחוזות העבדות אל מרחב הפדות, אבל, ".... וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף..." ( שמות י"ג,י"ז-י"ח). על דעת הרמב"ן, המלחמה שהייתה מייראת את ישראל עד כדי החלטה לשוב מצרימה, היא המלחמה בארץ פלישתים בדרך, ועל כן הוליכם ה' בדרך ארוכה שפסחה על הפלישתים הלוחמניים. על דעת הרשב"ם, "לא רצה ה' להנחותם דרך ארץ פלשתים ...ולכשיבואו לטורח מלחמות ארץ כנען יתנו ראש וישובו למצרים". והסבת הדרך הכשירה את צבא ישראל לעמוד במלחמות העתידות במלכי כנען. שני הפרשנים נבדלים רק בהערכה לגבי השאלה מתי עלולה השיבה לשבי מצרים להפוך לברירה ישימה. לגבי עצם העובדה כי בירכתי כל גאולה אורבת הגולה - הם הם מנבאאותה נבואה.
לבד מהארכתה היזומה מלכתחילה של הדרך הקצרה, התארכה הדרך לארבעים שנה במדבר בשל החטא, חטא המרגלים, והדברים מפורשים ונחרצים. "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ". (במדבר י"ד,ל"ד-ל"ה). ארבעים שנה הם בדיעבד, לא מלכתחילה. הם ענישה. לא החלטה אסטרטגית. על כן קשה עד למאוד מאוד להשלים עם הפסוקים בהם נפרד משה מעל עמו ערב הכניסה לארץ, ארבעים שנה אחרי שהוליכם לחצות את הים בצעד המכריע של ההיפרדות משעבוד מצרים. כאשר תגיעו אל המנוחה והנחלה אחרי מסע הייסורים במדבר ואחרי מלחמות ההתנחלות בארץ כנען, העלו לנגד עיניכם את העבר ותנו דעתכם על מה ולמה ארכה לכם הדרך המיוסרת כל כך. "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו--אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ / לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ב'-ג').
לכאורה, בקריאה משוחררת מידיעה מוקדמת כביכול אין תמוה מן הפסוקים האלה. המדבר אינו בדיעבד, לא ענישה, לא אסון שלא היה בחשבון המעבר היזום משעבוד לחרות, אלא מעין החלטה מוקדמת פדגוגית, מחנכת, שתכליתה לא הייתה קשורה מכל וכל בתגובה בלתי נמנעת לגילויי הספקנות הישראלית שדרשה לראות בעיניה את הארץ אם טובה היא או רעה והחליטה כי היא רעה, והשליכה את ההבטחה האלוהית מאגנות האמונה אל פחי הכפירה.
בפסוקי הפרידה המדבר היה 'לְמַעַן עַנֹּתְךָ', והעינויים היו הרעבה, ותכלית ההרעבה הייתה " לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ", למען ללמדך בדרך הקשה, "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יה', יִחְיֶה הָאָדָם", שיעור שאינו קשור בכניסה לארץ כנען אלא שיעור בתורת חיים בכלל, בהשקפת עולם, בהבנת הקדימויות המבטיחות את הקיום האנושי לאורך ימים, בכל זמן, בכל מקום.
מה אירע שם למעלה בבית דינו של אלוהי השמים והארץ, מה עושות שם "ארבעים שנה"? ארבעים יום וארבעים לילה המטיר ה' מי מבול על הארץ כדי למחוק את האדם אשר ברא מהיות, ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים ותנח התיבה על אררט פתח נח את החלון ושילח את העורב לראות הכלו המים, ארבעים יום הם ימי החנוטים במצרים בהם ביכה יוסף ופרעה את מות האב יעקב וביקש להוליכו לקבורה בארץ ישראל, ארבעים יום וארבעים לילה היה משה בתוך הענן על ההר, לחם לא אכל ומים לא שתה וקיבל תורה וכולו נשמה ומיעוט הגוף עד כדי שלילה של קיומו הגשמי. הפלישתי גלית התגרה בצבא שאול והתייצב לדו קרב גורלי מדי יום, ארבעים יום השכם והערב. הארץ בימי השופטים נהנתה מארבעים ימי שלום. ועוד. ועוד. כולל ארבעים יכנו, ולא יוסיף, ומשום חמלה היכו אך שלושים ותשע. ארבעים, ימי החמה לחלק למספר המיסטי 9 - עולה ארבעים, והאם על כן ארבעים שאמרו איננו מספר אלא מושג, פרק שלם ונעול במרחב הזמן האין סופי, יחידה המציינת התרחשות שאינה נענית למגבלות הטבעיות של חלות הזמן, ועל כן ארבעים שנות ניסיון בייסורים וברעב אינם שקולים כנגד ארבעים ימי הענישה בגין ארבעים ימי החטא, והשניים נכונים, גם הענישה וגם הבחירה במין בענישה מסוימת שיש בה גם ערך פדגוגי, והמלכתחילה והבדיעבד נכונים בעת ובעונה אחת, ומה שנראה בעליל כסתירה איננו אלא שני היבטים של אותו אירוע עצמו, עונש עד כדי מיתה, 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ', (יתמו - ימתו סיכול אותיות) ובה בעת 'עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם', הבטחת החיים. אולי.
אבל דומה כי יש מקום להניח גם הנחה שונה במהותה. דברי הפרידה של משה מתחילים בתיבות, " וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ". האירוע בשעת התרחשותו איננו האירוע בשעה שזוכרים אותו. הזיכרון מעצב את המציאות, ויוצר אותה מחדש. 'בעצב תלדי בנים' בשעה שאת על המשבר, 'ותגל האם בבר בטנה' כשהיא נושאת את העולל שלה באהבה אין קץ בחיקה. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ בימים הנוראים של התנהלות עם רב מוכה הלם שאך יצא מארץ מנעמי הדגה והאבטיחים והקישואים המצרית, אבל בזיכרון מתעמעם והולך כאב הרעב והצמא וסלעי מדבר רותחים וסופות חול מעוורות והטעם התפל עד זרה של מן, ומה שצף ועולה בתודעה היוצרת מחדש את ההתרחשות שכבר תמה, הוא ששרדת, שעמדת בניסיון, שהייסורים חיזקו אותך, שלמדת 'כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם', כי יש בחיים מפגש עם מה שבעליל איננו עובר על האדם בלי לשבור, לרמוס, ליטול את כבודו, להפיל עליו ייאוש כבד כבזלת תחתיה נמחצת התקווה, אבל בתוך הניסיון המוחץ הזה מתגלים כוחות נפש הנובעים ממעיין עיקש של חיים ואם האדם זוכה וגואל עצמו מן המפולת - הוא זוכר אותה לא כעונש למרות שהיא עונש, אלא כמבחן שהוכן כדי שהעומד בו יגלה את עוצמת כוחות הרוח, את הגבורה שהייתה בו והוא עצמו לא ידע.
לא הכל שורדים את אימי המדבר. אבל השורדים מגלים כי מה שהיה נראה כמטרה נכספת לפני המדבר, הלחם, השפע, הרווחה, העושר עד אובדן כל תלות אלא בכסף ובזהב ובשיש של בריכת הרחצה בארמון מלכותי, נדון להיחשב כריק, כשווא, כעלי שלכת הנישאים ברוח שנדמו כעלי זהב בבוסתן שלא היה ולא נברא.
כל הניסיונות הפוקדים אדם, מלחמות, עקירה, מנוסה, חרדה שמלאך המוות הקוצר סביבו אין עוצר לא יפסח גם עליו, נדודים, הגירה, נחיתת אונס על עיי חרבות עשנים, הערכה שהתחלה מחודשת היא הזיה, נידונה להרס נוסף, חסרת תוחלת, כל הניסיונות האלה אם אדם עמד בהם, עבר, חי, בונה, יוצר, הוא זוכר אותם לא כייסורים, אם כי הוא יודע ידוע היטב כי היו ייסורים, אלא כגילוי שהחיים הנשענים על ערך - אמינים פי אין סוף מן החיים הנשענים על המחיר, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ. וזה כל האדם.
אחת מהנחות היסוד עליהן מושתת תיאוריית האבולוציה היא כי קיומו של הפרט נועד להבטיח את קיומו של המין. האריה הבודד, הדרו, כוחו, אדנותו, מוראו איננו נחשב אלא כאמצעי להבאת גורי אריות הדורים לפחות כמותו. הוא ייאבק על חייו ועל מותו באריה זולתו, לא כדי להביס אותו, ליטול את טרפו, לנחול את הרמונו, אלא אך ורק כדי להבטיח כי המין שיבא אחריו יתייחס לאריה שכוחו עימו וכדי שהמובס לא ינחיל את זרעו אחריו לבל יעמיד חלילה דור גורים עם צרכים מיוחדים. הנחת היסוד הזאת היא אוניברסלית, לכל מין, חי או צומח, כולל מין האדם.
האבולוציה כתיאוריה או כמדע היא שעבוד טוטלי של כל הווה לצרכי עתיד רחוק ומתרחק תמיד, ונטישה מלכתחילה של היום שלא נועד בדיעבד אלא כדי להבטיח את המחר. כולל האדם.
אבל גם האבולוציה מכירה בעובדת יסוד אחת, מכרעת, והיא שהאדם הוא היצור היחיד היודע לתת שמות, בראש ובראשונה לעצמו. היחיד מזהה עצמו בשמו. אביו ואמו מזהים את הצאצא בשמו. שום בעל חיים, על-פי הידוע לנו, אינו בנוי לתת לעצמו או לתת לכל זולת שם. מתן שם, משמעו, גאולת הפרט מגורל בו הוא אך ורק צינור להבטחת עתיד המין. השם נותן טעם לחייו בהווה. השם הופך אותו למטרה. לא רק לאמצעי. הוא עושה אותו ליחיד שבעבורו נוצר העולם. לולי היה לו שם, לא היה לו אלוהים.
מכאן המלחמה, חסרת הסיכוי אך גם הבלתי נמנעת לכל הזמנים בין מי שאומר לכבודי נברא העולם לבין מי שאומר לא נבראת אלא בשביל קיום העולם, בין האמונה לבין הכפירה. האמונה אינה כופרת בעובדה כי היחיד נושא בחובו את הבטחת הדורות, כי הוא נחל מאבותיו וינחיל לבניו, אבל הוא נבדל מן האבולוציה בעובדת היסוד כי באבולוציה תכלית הכל היא הנחלה בשרשרת אין סופית, ובאמונה הכל לבד מן האמונה עצמה פרי חתירה למימוש עצמי, האבולוציה כולה לחם, האמונה מוצא פי ה' על-פי מה שכל פרט ופרט משיג בחייו האוטונומיים. האבולוציה היא הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ. האמונה כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם (דברים ח').
