השבוע נתקלתי במרשתת במודעת פרסומת מועם הרבנות הראשית, הקוראת לנו לדאוג לכך שתהיה כשרות מטעמה, כמובן על כלל המזונות שאנו צורכים. הרבנות הראשית התחילה לשווק את עצמה, כמו כל בעל עסק והפעם באמצעות המרשתת, כאשר במודעה שפורסמה מטעמה נכתב, כי: "כשרות הרבנות מתחילה הרבה לפני שהיא מגיעה אליכם לצלחת". ואם לא די בכך, הרי ממשיכה מודעת הפרסומת הזו, מטעם הרבנות הראשית ו'מודיעה' לכל, כי: "מאחורי כל תעודת כשרות של הרבנות, עומד מערך הכשרות הממלכתי המעניק ליווי הדוק לאורך כל שרשרת ייצור המזון והכנתו 'מהשדה ועד הצלחת' ".
ואל, אל יקלו הדברים בעיניכם, כלל וכלל. הרבנות הראשית לישראל הינה מונופול, בתחום הענקת כשרות בתחום ייצור, שיווק, מכירת והפצת מזון בישראל, יהיה מזון זה אשר יהיה. עניין לנו במונופול המוגן בחוק שהממונה על ההגבלים העסקיים אינו מוסמך ו אינו יכול להתערב בו ולהצר צעדיהם של המתפרנסים וברווחה ממונופול זה.
חוק איסור ההונאה בכשרות, קובע כי הרשאים לתת תעודת הכשר לעניין החוק, הם: מועצת הרבנות הראשית או רב שהיא הסמיכה לכך; רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של המצרך ולעניין תעודת הכשר בצה"ל, מי שמוסמך לכך, הינו הרב הראשי לצבא הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לעניין חוק זה. 'רב מקומי' מוגדר בחוק, כמי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ; ואילו צה"ל מוגדר, בחוק זה, ככלל שלוחות מערכת הביטחון וכן בעל בית אוכל או יצרן העוסק עבור צה"ל או שלוחה של מערכת הביטחון. אם לא די בכך, הרי החוק קובע כי הסמכות הבלעדיות לעסוק שימוש במלה 'כשר' לצורך הענקת 'תעודת הכשר', בתחום המזון המיוצר, הנצרך, המיובא והמשווק בישראל, מסור לרבנות הראשית בישראל ולה בלתה.
לכאורה, עניין לנו במונופול כובל וחוקי, שהמחזיק בו, מחזיק 'ברישיון לעשות הרבה, הרבה כסף', שעה שרבים מתושבי ואזרחי המדינה, צורכים, אך ורק מזון כשר ומרבית בתי העסק העוסקים בתחום מכירת מוצרי מזון (מכולות, סופרמרקטים, מסעדות וגורמים נוספים), אינם 'מתעסקים' עם מזון שאינו כשר, כלל.
מתברר ומסתבר, כי בשנים האחרונה חרף קיומו של המונופול ההדוק, הגורף והחוקי שמחזיקה בו הרבנות הראשית, בתחום הכמעט מלא של ייצור, מכירת, שיווק והפצת מוצרי מזון נבעו בו פרצות רבות, עד כי בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה נאלצת הרבנות הראשית לפרסם מודעות שמטרתן לעודד מי העוסקים בתחום המזון, לפנות אליה ולבקש הענקת תעודת הכשר, המעידה על היות בית העסק, בעל תעודת הכשר זו, נוהג לפי דיני הכשרות המקובלים והמפוקחים, בידי הרבנות הראשית לישראל.
]
עודני זוכר עצמי עומד בפני הרכב של שלושה משופטי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כמי שייצג את המסעדה ובית המרזח המיתולוגי 'אלימלך' ומשכנע אותם, כי אל לה לרבנות הראשית ליטול את תעודת ההכשר שיש למקום, מחמת חשש לחילול שבת, עקב אי-סגירת המקום, עם כניסת השבת. למרבה האבסורד והאירוניה, גם יחד, עתרו בית המרזח ומסעדה זו, לקבל תעודת הכשר לניהול ומכירת מוצריהם, גם בשבתות, שכן אין מבשלים מזון בשבתות, במקום, אלא, אך ורק מחממים אותו על גבי פלטות חשמליות, בשבתות. "מה שונה הדין ומצב הדברים, בין מסעדת 'אלימלך 'למלון 'דן' ", זוכר אני עצמי טוען בפאתוס רב ובהתלהבות בפני הרכב השוטפים, תוך שאני מניף ידיי, מעלה ומטה, 'כדי להמחיש את הדברים ולתת להם משנה של תוקף בתנועות ידיים נחרצות וחדות, החותכות את האוויר'...
סופם של דברים, לשמחתם של בעלי המסעדה ובית המזרח ולמגינת ליבה של הרבנות הראשית לישראל, הפכה 'אלימלך' למסעדה הראשונה בשנת 1995 שפעלה בשבת, עם תעודת הכשר ובהשגחתו של משגיח צמוד שנאלץ לעבוד בשבת זו, במסעדה, כמשגיח. נוכחותו של המשגיח מסולסל הפאות לא השפיעה, כמלוא הנימה, על יושבי בית המרזח ומסעדה זו, שהמשיכו להרעים בקולם, הערו כוסות בירה גדולות מראה וגדושות אל תוכם, תוך שהם עישנו, חופשי, אל מול עיניו הקרועות מתדהמה, שהביט בהם חסר אונים. הרבנות הראשית לא יכולה הייתה לשלול מ'אלימלך' זכאותה לתעודת הכשר, כל עוד פעל המקום לפי דיני הכשרות והמאכלים לא בושלו בו, בשבת. העובדה שחלק מהסועדים עישנו בשבת, לא הצדיקה שלילת תעודת ההכשר מהמקום, לפי ההלכה הפסוקה וקביעת בג"ץ בעניין זה.
מאז שצפו, שטפו וחלפו להם, הרבה, הרבה מים בירדן. מעבר לקיומם של ההכשרים החרדיים שהיו קיימים עוד אז קמו הכשרים של גופים בלתי חרדיים, בעליל ובג"ץ הכשיר מתן תעודות הכשר או ניהול מסעדה או בית עסק שעיסוקו דברי אוכל, בהצהרה של בעל העסק שהוא מקיים דיני כשרות, כדי שמהמסעדה או בית עסק זה, ייחשבו כעסקים כשרים, לכל דבר. בעקבות זאת, ירד והצטמצם, עד למאוד מאוד, הביקוש למתן שירותי הכשרות וקבלת תעודת הכשר מהרבנות הראשית, המותנית לעתים בהעסקת משגיח כשרות אחד או יותר, כעובדי המסעדה או בית העסק, תשלום משכורות שוטפות להם ותשלומים נלווים נוספים. בעלי המסעדות והעסקים בתחומי המזון, הבינו שניתן לחסוך בהוצאות אלה, עם מתן 'הצהרת כשרות' ובכך להימנע מהעסקת משגיח או משגיחי כשרות ותשלום משכורתו או משכורתם החודשית, דבר המטיל עלות כבדה על המסעדה או בית האוכל.
אין פלא, כי במצב דברים זה נזקקת הרבנות הראשית בפעם הראשונה בתולדותיה לפרסם מודעות כדי לעודד בעלי מסעדות ובתי אוכל, לעשות שימוש בשירותי הכשרות שהיא מעניקה, כמונופול מטעם חוק. סוף-סוף הבינו ברבנות הראשית, בישראל שבעלי המסעדות ובתי האוכל אינם נתונים ומצויים 'בכיס שלהם' ויש להם חלופות להיתר הכשרות, למרות היותם בעלי מונופול חוקי בתחום זה. יש לקוות שמצב דברים זה, ישפר את יחסה של הרבנות הראשית לבעלי מסעדות ובתי אוכל, שטענו והטוענים משך שנים הרבה כי הרבנות הראשית 'מכופפת להם ת'יד' ', כמו גם מנצלת את המונופול שמעניק לה החוק, באופן בלתי ראוי. כשרות.
