ראש ממשלת ישראל,
יצחק רבין' נרצח בכיכר מלכי ישראל לפני עשרים וארבע שנים. לרבים מאזרחי ישראל הצעירים, זהו אירוע היסטורי שקרה כשהם לא היו בני דעת. זה משהו מן העבר, שבקושי זוכרים. בימים הנוראים הללו עלה הסרט בבתי הקולנוע, לאחר שזכה בפרס הסרט הטוב בין פרסי אופיר והוא יישלח לייצג אותנו בתחרות האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
עשו מעשה הבמאי ירון זילברמן ועמו הסופר
רון לשם וכתבו את התסריט, כדי שנוכל לראות את הסרט החשוב הזה.
הוזמנתי לראות את הסרט, כי מראש לא התכוונתי לראותו. טעיתי. לא הייתי צעיר כשאירע הרצח ואני מכיר את כל פרטיו, שפורסמו בכל אמצעי התקשורת. חשבתי, ואני חושב עד עכשיו, שאסור היה לפרסם מחדש את שמו של הרוצח. כל אחד יבין ויודע מי רצח ראש ממשלה בישראל. פרסום השם הוא פרס, שאינו מגיע לרוצח זה. אני מעיר זאת ביודעי היטב את כללי התקשורת, שמחייבים לפרסם. ובכל זאת, מן הראוי לצמצם את הפרס הזה של פרסום לרוצח.
הסרט, לדעתי, לא מוסיף ידע, אבל מעלה לתודעה את האירועים כפי שהיו. זה כדי להזכיר את הרצח לדור שלא ידע את יצחק רבין וגם לאלה, שזכר האירוע ומשמעותו אינם זכורים להם. אולי יש בזה כדי לשמש אזהרה בפני ההסתה הפושה בארץ בעניינים שונים ורבים. חשוב במיוחד, שבסיום הסרט נראית ההפגנה בירושלים שבה השתתפו אוהדי ימין צורחים ומוסתים מן המרפסת בכיכר ציון ונראו תמונות של רבין במדי אס.אס.
בסרט "ימים נוראים" מראים את דמותו של הרוצח, כיצד הוא מלבּן לעצמו את מחשבותיו ומנסה לקבל אישור מרבנים, שדינו של רבין "דין רוצח". בסרט, וכך גם בחיים, לא ניתן אישור מילולי למעשה. הרבנים רמזו וברחו מאמירה. אבל ההגיון המעוות גבר והלך עד שהגיע למעשה הנורא עצמו.
הייתה טענה, כאילו נערה אשכנזיה סירבה לו בלחץ משפחתה. לכאורה, הדבר דחף אותו למעשה כדי להגיב על היותו תימני דחוי. לי דווקא נראה, שהרצון הרע פשט בו עוד קודם ובלי קשר למוצא עדתי. ההסתה היא שדחפה את האיש וההסתה מסוכנת גם היום. הסרט לא מחדש לגבי הפרטים, ובכך הוא לא יוצא דופן, אבל הוא מצביע בבירור על החשש מהסתה.
צריך לציין לשבח את משחקו המצויין של יהודה נהרי-הלוי, שמציג את רוצחו של ראש הממשלה. טוב מאוד גם משחקם של אמו, גאולה (ענת רבניצקי), ואביו, שלמה (אמיתי יעיש בן אוזיליו). בסרט משולבים בצורה מצויינת הופעותיו של הרוצח בתוך קטעי הטלוויזיה שצולמו בזמנם.
אומץ
השלט הבא תלוי אצלי על הקיר: "אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי-אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים". רק עכשיו נודע לי שאמר זאת קדוש נוצרי, סנט פרנסיס.