|
פוליטיקה ומדיניות מכוונים פיתוח הנגב
|
|
|
|
הייתה חשיבות של פיתוח ערי נופש לאורך חופי ים-המלח ואתרי כרייה (נחושת, פוספטים), בעיקר בשל יכולתם לספק עבודה לערים הקימות והסובלות מאבטלה - דימונה, ירוחם ומצפה רמון
▪ ▪ ▪
|
בקיץ 1966, טען שר הפנים מ"ח שפירא כי תוכנית האב הפיזית "צפון הנגב" הפכה ללא יישומית. באותה הזדמנות הודיע השר (שתפיסת יישוב הנגב שלו לא התבססה על חקלאות אלא על הקמת ערים ותעשיה מתקדמת) שבכוונתו להקים ארבע ערים חדשות בנגב - בשור, שבטה, חצבה וניצנה. במקביל הצהיר השר יבנה שדה תעופה, תסלל רשת כבישים חדשה, ותוקמנה שתיים מתוך ארבעת הערים שצוינו לעיל.
משרדו הסכים עם "האגף לתכנון" בדבר החשיבות של פיתוח ערי נופש לאורך חופי ים-המלח ואתרי כרייה (נחושת, פוספטים), בעיקר בשל יכולתם לספק עבודה לערים הקימות והסובלות מאבטלה - דימונה, ירוחם ומצפה רמון. בן-גוריון תמך בגישה זו שהתבססה על תביעתה הבלתי מתפשרת של גרמניה המערבית לממן פיתוח מעין זה על-פי הסכם השילומים משנת 1960.
לאמירה זו היו שלוש מטרות: האחת, להוכיח לגרמניה ולעולם שהשילומים אינם פיצויים בגין השואה; השנייה, חיזקו את עמדתו של בן-גוריון שניתן לכנותה "נגב בראשונה" על פני אזורי ספר אחרים והשלישית, פוליטית, התנגדות בן-גוריון לעמדות ל' אשכול והמרכז החקלאי שטענו כי את הנגב יש ליישב תחילה ביישובים חקלאיים לאחר השלמת הניסיונות שם, כי בלעדיהם אין תקומה לתעשיה, למסחר, לתיירות ולרשתות התחבורה.
|
|
גיבוש עירוני של הערים החדשות האמורות לקום ● ניצול אוצרות הטבע ● הרחבת שטחי החקלאות
▪ ▪ ▪
|
חוק התכנון והבניה החדש נכנס לתוקף בפברואר 1966. מיד לאחר מכן, החל אגף התכנון (שבמשרד הפנים) להכין תוכנית אב לצפון הנגב האמורה ליישם את עקרונות התמ"א האחרונה. י' דש ור' בץ, בעידוד המשרד, החלו לאסוף ולהכין סקרים ותוכניות שהושלמו לאחרונה כדי לגבש מהן את "תוכנית האב".
המתכננים א' אפרת וא' גבריאלי הצטרפו לצוות המכין והחלו בביצוע סקרים חדשים בהם השתתפו נציגים של אגף התכנון, משרד הפנים, משרד החקלאות, השיכון, התחבורה, נציגים ממע"ץ, הרשות לתכנון כלכלי ועוד. התוכנית סוכמה לראשונה כאטלס תכנוני ראשון לצפון הנגב, ובו 15 מפות נושאיות, 19 עמודי הסבר והוא היווה בסיס לתוכניות המחוזיות בהתאם לחוק הבנייה.
לראשונה, עסקה התוכנית בתביעות הבדואים ובהפרדת שטחי חקלאות ובנייה לטווח של 15 - 20 שנה. סעיפיה העיקריים של התוכנית, שהשתרעה מאשדוד עד מצפה רמון, היו אכלוס מרבי; גיבוש עירוני של הערים החדשות האמורות לקום; ניצול אוצרות הטבע; הרחבת שטחי החקלאות, פיתוח כבישים ונתיבי תעופה; פיתוח ויישוב הספר בדגש לאורך הגבולות; הבטחת שטחים למתקנים הנדסיים, מחנות צבא ומתקנים ממשלתיים.
כל זאת תוך הקפדה על שימור הנוף הטבעי במרחב הפיתוח כמו גם שימור ואחזקת אתרי עתיקות ושימור אתרים החשובים לתולדות ההתיישבות בנגב.
|
|
דווקא הנגב הריק הוא השטח המתאים ביותר להקמת ערים חדשות במגמה למנוע הצטופפות האוכלוסייה בערי גוש דן
▪ ▪ ▪
|
עוד לפני תוכנית האב של 1965 הוצעו תוכניות רבות היקף לנגב. בשלהי 1964 לדוגמה, הוקמה ועדה בין משרדית מיוחדת לפרויקט תכנון צפון הנגב בה השתתפו פנחס ספיר, טדי קולק כנציגי משרד ראש הממשלה ונציגי משרדים אחרים. הקו המנחה בוועדה היה "עירוניות" כלומר דווקא הנגב הריק (כמובן שחברי הוועדה לא ראו בשבטים הבדואים גורם של קבע באזור) הוא השטח המתאים ביותר להקמת ערים חדשות במגמה למנוע הצטופפות האוכלוסייה בערי גוש-דן.
רעיונות אלה שימשו בסיס לתוכנית האב של 1965. הפעם ביקשו ראשי משרד הפנים, בניגוד לעבר, להישען על ניסיון תכנון בין לאומי והוחלט לפנות למוסדות האו"ם שימליץ לראשי הוועדה בארץ על מוסד תכנוני בעל מוניטין בין לאומי שיהיה מעורב בתוכנית האב המתהווה.
|
|
נפות התכנון והערים בתוכנית האב של 1965
|
|
|
|
כלקח שנלמד מבאר שבע תוכננו בערים החדשות שבילים מקורים שיעניקו הגנה לתושבים מפני קרינת השמש ומסופות החול
▪ ▪ ▪
|
בתוכנית הוצעו שלוש נפות תכנון עירוניות: אשדוד אשקלון ובאר שבע ועשר נפות תכנון קטנות יותר - לכיש, מערב הנגב, בשור, אדורים, ערד, חוף ים-המלח, שבטה, מכתשים, הערבה ורמון. בנפת לכיש הוחלט כי קריית גת תהיה לבירתו, כלומר כעיר הנפה. נתיבות נקבעה למרכזה של נפת מערב הנגב וכך הלאה.
התעשיות הכבדות תוכננו לקום בבאר-שבע ואשדוד והקלות/חקלאיות תוכננו לערי הנפה קריית גת, אשקלון, נתיבות ואופקים. המתכננים הציעו למשרד הפנים רעיונות נוספים שלא כולם הוגשמו כמו עיר כורים, ערים עבור גמלאים ועוד. כלקח שנלמד מבאר שבע תוכננו בערים החדשות שבילים מקורים שיעניקו הגנה לתושבים מפני קרינת השמש ומסופות החול.
הבתים תוכננו לעשרים דירות למבנה תוך יצירת קשר מוצל ביניהם לחיזוק הקשר הקהילתי. כלל נוסף הוצע (אך שלא נשמר) שאת העיר יש לבנות שלבים-שלבים (רובעים-רובעים) על-מנת למנוע הותרת שטחים ריקים חשופים ומדבריים. בשנות השמונים נזנחו עקרונות תוכנית המתאר המחוזית לגבי באר-שבע והעיר לבשה אופי של שכונות מבודדות שהמדבר מפריד ביניהן. מראה העיר, חוסר הקהילתיות, והמחסור במע"ר גרמו להגירה שלילית מהעיר עד בוא העלייה הרוסית.
|
|
בכל הנוגע לשימור הציעו המתכננים לשמר את מצדה, הערים הנבטיות, ושרידי התיישבות יהודית החל מהמאה ה-19
▪ ▪ ▪
|
בתכנון שנות השישים נקבע לכל כביש קיים (או מתוכנן) כביש מקביל אחד לפחות לצורך העברת ציוד צבאי במהירות בעת חרום. התכנון השתדל לא לפגוע בקרקע חקלאית ולא להשחית נוף טבעי. הרכבת נחשבה לגורם התחבורה המתאים ביותר לנגב בשל יכולתה להוביל מהנגב לנמלים מחצבים וחומרי גלם ועל סמך זאת תוכננה אשדוד כנמל עמוק מים, באר שבע כעיר תעשיה מרכזית, מתחם אורון כשטח כריה וחציבה ונמל אילת כנמל היצוא למזרח.
המתכננים הרחיקו ראות והציעו הקמת שדות תעופה בנגב לצרכי תיירות ומסחר במקומות הבאים: בין אשדוד לאשקלון; בבאר שבע; ליד מצדה ובמצפה רמון. אילו היו מתגשמים חלומות אלו אז, לא היינו נתונים היום בוויכוח הבלתי נגמר היכן להקים את ש.ת. החדש: רמת דוד או נבטים.
המתכננים הציעו להקיף את הנגב "בגן לאומי" ולכלול בתוכו גם שמורות בודדות בערבה ובעין גדי. בכל הנוגע לשימור הציעו המתכננים לשמר את מצדה, הערים הנבטיות, ושרידי התיישבות יהודית החל מהמאה ה-19. גם מבני הבטון במצפים לשעבר תוכננו כאתר מושך תיירות.
עוד הוצע להקים מערך שלם התומך בתיור וסיור בנגב כמו בתי מלון, אכסניות, דרכים, חניונים, חנויות דרך ובמיוחד באזור ים המלח ומכתש רמון. הוצגו מפות ומהתכנון נשבה רוח אופטימית כי ענף התיירות ייהפך לאבן שואבת ולפרנסה חשובה בנגב. קצת מרעיונות אלה חלחלו לתכוניות המתאר המחוזיות ואפילו לתמ"א 31 שפורסמה בשנת 1993.
|
|
פער בין חלומות תכנון נועזים למציאות דלה
|
|
|
|
עוד הוצע מה שנראה אז כחלום: הקמת אוניברסיטה, בית חולים מרכזי מסחר ושכונות מגורים מודרניות
▪ ▪ ▪
|
עוד לפני קבלת חוק התכנון כבר הוחל בשרטוט תכנון חדש לעיר באר שבע בצפי של רבע מיליון תושבים. יוזמי ומאיצי התכנון היו ראש העיר א' נאווי וראש המנהל ש' שמיר. המתכננים היו מנותקים מהמציאות ואף הציעו להטות את כיוון זרימתו של נחל באר שבע לטובת צרכי מסחר ותיירות.
עוד הוצע מה שנראה אז כחלום: הקמת אוניברסיטה, בית חולים מרכזי מסחר ושכונות מגורים מודרניות. לעומת העיר הדלה באמצע שנות השישים באמצעים ותושבים ובהיותה פריפריה בלתי נחשבת - נראו רעיונות אלה כמעט כחלומות בהיספמיה.
זאת ועוד, עיתון "דבר", משנת 1969 הודיע כי לתוכנית המתאר עבור באר שבע הוענק פרס בינלאומי חשוב ובנימוקי חבר השופטים נאמר: "חבר השופטים ממליץ להעניק את "פרס ריינדלוס" עבור ארכיטקטורה קומונאלית לשנת 1969 למתכנני תוכנית המתאר של העיר החדשה באר שבע, עיר חדשה בישראל...".
המתכננים העריכו את מדיניות העיור האמיצה של ישראל שנתנה ביטוי ארכיטקטוני מלא לרב תרבותיות שהביאו עמם העולים החדשים ולמסורת המדברית שהותירו הבדואים אחריהם בעיקר בתחום בתי התפילה, מבני ציבור, ושווקים פתוחים) שהתקיימה בעיר החל מהקמתה ב-1949.
|
|
הגשמת התוכניות - חלום רחוק
|
|
|
|
הנגב "צריך היה להמתין" עד לאירועים חשובים שנתנו דחיפה חדשה לפיתוחו
▪ ▪ ▪
|
בבאר שבע התקיימו שני מסלולים בו בזמן: האחד - מאמץ תכנוני ואדריכלי לפתרון שאלות עירוניות באזורים מפותחים, והאחר - הראלי. התוכניות זכו לתהודה בינלאומית אולם מימושן התעכב משום שחלה האטה בקצב גידולה של בבאר שבע. הלקחים נלמדו "ובמרכז לחקר ההתיישבות העירונית" ברחובות הושלם מחקר בשנת 1975 שקבע כי העיר הצליחה לתקן את השגיאות בתכנון באמצעות תוכנית האב של 1975 - 1976 ומימוש תוכניות אלו בחיי היום-יום.
מניתוח תוכניות המתאר של אמצע שנות השישים הסתבר כי תוכנית שרון (התכנון הפיסי הראשוני למדינה משנת 1951 בכל הנוגע "לפיזור האוכלוסייה", הצליחה להגשים מטרותיה באופן חלקי למדי תוך קיפוח ואפליה. רגישותם של ראשי המדינה ב"פיגור הביצועי של תכנון היישובי" בנגב התחדדה, ונעשו מאמצים "לקדם את הפריפריה הדרומית".
כמובן שבעקבות זאת פרץ ויכוח תקציבי-פוליטי (בין מפלגות השמאל הפועלי לבין הימין הבורגני) והנגב שוב "צריך היה להמתין" עד לאירועים חשובים שנתנו דחיפה חדשה לפיתוחו. הראשון שבהם היה פרוץ מלחמת ששת הימים שלאחריה הנגב הפך "לפרוזדור" ועיקר מאמצי התכנון וההתיישבות ופיזור האוכלוסייה הופנו לגבולות החדשים בסיני והשני, הבשלת הרעיון שהמשך הפיתוח יעשה רק באמצעות תמ"א חדשה, שאמנם תתבסס על תוכנית שרון אך תיתן עדיפות לפריפריה הדרומית ולנגב - היא תמ"א 6 שפורסמה רשמית בשנת 1975.
|
|
