יש אנשים, בני עליה מועטים, שנקראים לבית עולמם והכל חשים כי מאליהם נפרדו, כי יקרו להם כל חייהם, כי מותם מותיר את החיים אחריהם חסרים. יש להם בית משלהם, קרובי יום וקרובי מקום וצער הקריעה הפרטי, האישי עליהם הוא כצער כל אדם שאוהביו ואהוביו כואבים בנפשם, אבל באורח המעורר תחושה של צניעות עמוקה עוטף צער קריעה את הכל, כל היודעים שהיה אדם ואיננו עוד ולא היו כמוהו בתוכם.
כך אני חש עם לכתה של גאולה כהן, צער 'קריעה של אחד מכלל ישראל, של מעריצי דרכה ושל יריביה לדרך, של נבחרים ושל בוחרים, של אבירי מעש ושל פשוטי עם, של מימינים ושל משמאילים, של דבקים באדיקות בדתם ושל בוחרי פשרות זהירים. האמינו לה.
בעידן בו קשה כל כך להסכים כי יש בכלל אמונות לשמן, האמינו לה. היא האמינה לשמה. בימים בהם האמת נעדרת, עדרים עדרים, לכאן או לכאן, היא הייתה אישה אחת של אמת יצוקה. בעידן בו המידות נבחנות על-פי מה שהן מועילות, היא חיתה את המידות על-פי ערכן הסגולי, והיא דיברה כל ימיה דברים בהירים, מילים שאמרו מה שנועדו להיות, וקולה והדו היו אחד.
אישה אוהבת, אישה של לב הומה מה שהנפש הוגה, בת חורין חמושה באמונה לוהטת, אסירת צדקה ותקווה, השיבה נפשה לבוראה. שלימה. מה מאוד אזכרנה תמיד.