סוד הפיתוח - תיעוש

ראשי "כור" בהסתדרות בנו את חזון התעשיה הכבדה בנגב על שני אלמנטים. האחד, הם למדו מאירופה שהשתקמה באותה עת (ראשית שנות החמישים) מתוצאות מלחמת העולם השנייה והקימה אזורי תעשיה כבדה בפריפריה על-מנת למשוך לשם אזרחים צעירים ולספק עבודה. והשני, להתאים את תוכניותיהם "לחזון הנגב" של בן-גוריון אשר טען כי באזור הדרום יש לנצל את המחצבים הטבעיים ולהקים לידם תעשיות כבדות שתייצאנה את המוצרים למזרח דרך נמל אילת. יתר על כן, ב"כור" הסבירו את הצורך בתעשיה כבדה משום שמרבית הנגב נתפס אז כשטח שאינו מתאים לחקלאות והתעשיה, היא שתספק פרנסה, מזון ומגורים לעולים החדשים מארצות המזרח ולניצולי השואה מאירופה. תפיסה זו התאימה לקצב קליטה איטי ומסודר אך האירועים שינו את סדר העדיפות ומאות אלפי עולים הגיעו ארצה בשנים אלה והמדינה והסוכנות היהודית היו חייבים לספק להם מידית שיכון, מזון ועבודה. בשל כך שונה לוח הזמנים וסדר העדיפות והוחלט לדחות לפי שעה את "חזון התעשיה הכבדה" ולספק לעולים את צרכיה באמצעות תעשיה קלה (טקסטיל) עתירת העבודה ובביצוע עבודות תשתית רחבות עד לזמן בו יתאפשר להקים את "התעשיה הכבדה", תעשיית ניצול המחצבים הטבעיים בנגב. להחלטה זו הייתה משמעות רבה בכל אשר למעמדם של העולים בערי הפיתוח אשר במקום להיחשב כחלוצים המיישבים את הספר והתורמים לייצוא המדינה ולהכנסת כסף זר לקופתה, נחשבו על-ידי הוותיקים, בעיקר יוצאי אשכנז, לפועלים שכירים ללא השכלה ומיומנות והמתאימים/המסוגלים אך ורק לעבודות טקסטיל פשוטות ולעבודות יזומות (ייעור ותשתיות).

התעשיה ההסתדרותית בשנים 1951 - 1952 העסיקה ברחבי הארץ כ-13 אלף עובדים. הקואופרטיבים של ההסתדרות במגזר העירוני סיפקו עבודה ב-280 מפעלים ובהם כ-6,000 עובדים. בהתיישבות החקלאית (ברובה קיבוצים) העסיקו 35 מפעלי תעשיה כ-4,300 עובדים. המחזור הכספי של משק הפועלים בשנת 1951 הגיע ל-240 מיליון לירות לעומת 80 מיליון לירות בלבד בשנת 1949. מי שהוביל את מהלכי התיעוש בנגב (ובכל הארץ) היה פנחס ספיר שהתחרה עם יוזמות ההון הפרטי ודגל כאיש מפא"י בעליונות התיעוש הציבורי על פני היזמים הפרטיים שחששו להשקיע בפריפריות. בהנהגתו מוכנה הייתה ההסתדרות לקלוט הון רב להשקעות ולעיתים אף ללא תוכנית עסקית ראויה. ספיר ועוזריו לא נועצו עם ראשי העולים בעיירות הפיתוח בדבר התעשיה המתאימה ליישוב וברוב המקרים "הפילה" עליהם את המפעל החדש, במהירות וללא הכנת צוות העובדים, העיקר - למנוע מהמגזר הפרטי "להיכנס" לערים החדשות. אך ספיר לא הסתפק בכך וכשאזל התקציב והעולים המשיכו להגיע באלפיהם, גייס משקיעים פרטיים להקמת מפעלים בעיירות, תוך הבטחת תנאים מפליגים (קרקעות להקמה חינם והימנעות מתשלום מיסים) ותוך בקרה הסתדרותית אידאולוגית שהמפעלים יספקו עבודה לכמה שיותר עולים בשכר נמוך ומבלי להתפנות ולעסוק באידאולוגיה התעשייתית הרשמית של "כור" שכונתה אז "דמוקרטיה תעשייתית". תחת ביטוי זה ביקשו בכור להדגיש שלכל פועל קיים סיכוי להגיע לצמרת הניהולית והמקצועית של המפעל, שלפועלי הייצור יהיה ייצוג הוגן בהנהלה ובוועדותיה ושההחלטות המקצועיות החשובות תתקבלנה בהסכמת ותמיכת הפועלים מרצפת היצור. כך גדל הפער, יותר ויותר בין פועלי ריצפת הייצור שלא זכו להשכלה וללמידה מקצועית לבין ההנהלה הוותיקה שעקרון הרווח הפך להיות האלמנט המכוון והמכריע בחיי המפעל. על-אף ההתרחקות מהאידאולוגיה הרשמית של "כור" הוקמה "חרסה" בבאר-שבע "ויובל-גד" באשקלון ובהמשך "חסין אש" בבאר שבע, וכן מפעלים בעיירות הפיתוח בצפון. בין השנים 1950 - 1957 גדל מספר המועסקים ב"כור" ובמפעליה ביותר מ-124% והגיע ל-7,000 פועל. לאחר שההסתדרות ויתרה על "עקרונותיה בתעשיה הכבדה" הרשתה לעצמה "כור" בראשית שנות השישים לפנות להקמת מפעלים מתוחכמים יותר, בלא להתבסס על העולים החדשים (עתירי ידע ולא עבודה), כמו למשל: ענפי התקשורת, הכימיה והאלקטרוניקה.

בשנת 1949 הוחלט על הקמת בית החרושת "חרסה" בבאר שבע עם ציוד שיירכש מחו"ל. חשוב לסקור בקצרה את שלבי הקמתו האופייניים לתפיסות המנהיגות באותה עת בשאלה כיצד לפתח ולתעש ערים פריפריאליות. אהרון פורמנסקי מוותיקי "סולל בונה" קיבל מהצבא "קאולין" (חרסית) שנכרה בנגב. לאחר סיור בנגב הוחלט בין סולל בונה, ומפעלים כמו אבן וסיד ופיניציה להקים שותפות בשם "חרסית וחול זך" וחומר הגלם החדש שנתגלה בנגב נשלח למפעל בחיפה. דוד טוביהו התערב ודרש שיוקם בית חרושת לקרמיקה בבאר שבע מהמלווה האמריקני. "כור" קידמה את הרעיון ועל אף האזהרות שהמפעל יפגע באיכות חיי התושבים וסכנת האבק המדברי למוצרים - החליטה להקימו בעיר. העירייה מצדה הקצתה 50 דונם ופורמנסקי ומהנדסי "סולל בונה" יצאו לארה"ב ולאנגליה ללמוד את הייצור ולרכוש את הציוד למפעל. בשנת 1954 החל המפעל לייצר ואז נסגר מפעל האם בחיפה ו"סולל בונה" נאלצה להבטיח לכל פועל אפשרות מעבר דרומה. המפעל היה "לחלון הראווה" של ההסתדרות בעיר ובשנים 1952 - 1953 עבר "הרצה" בסיוע שני מומחים מאירופה שעברו לגור בעיר. בשנה זו עבדו כ-120 פועל ובשנת 1954 וייצרו אלפי כלים סניטריים. על-אף שהפועלים הוכרחו להתחיל מוקדם את יום העבודה (בשל כשל טכנולוגי) נוצרו יחסי אימון בין המנהלים לפועלים והמפעל התפתח והתרחב. בשלב הראשון הובא חומר גלם מבריטניה ובהמשך מסרו מומחים מח"מד לפורמנסקי חומר גלם מתאים יותר לייצור כלי חרסינה שנכרה בנגב. לימים אף נמסר לידי המפעל חומר גלם נוסף שהיה חסין אש ושנוצל לייצור הכלים הסניטריים. "כור" החישה את הפיתוח, בנתה במקום את תנור השריפה הגדול במזרח התיכון והכלים הסניטריים הראשונים יוצאו לטורקיה ויוון.

פועלי העדה העירקית הגדולה במפעל, נלחמו כנגד הפועלים יוצאי רומניה ומרוקו. המאבק נשא אופי בוטה ולא פעם אלים. ראשי העדות "בחשו" אצל מנהל כוח האדם ולחצו להוסיף למפעל פועל בן עדתם על-אף שלא התאים לתפקיד. עימותים אלה עיכבו את התפתחות המפעל והורידו את רמת הייצור. ראש העיר טוביהו התנגד לבן-ישראל ודוד חכם ממועצת הפועלים על ניסיונותיהם "לנפח" את צוות העובדים עד כדי כך שתוכנן להעביר את בן-ישראל למלא תפקיד בקריית גת ולהביא לעיר ראש מועצת פועלים צייתן. התוכנית לא יצאה לפועל בשל התמיכה הרחבה מצד ציבור הפועלים לה זכה מזכיר המועצה. בשלהי שנות השישים הפסיק בית חרושת "לפיד" לייצר והשוק הארצי נפתח כולו בפני "חרסה". אט אט צמחו מתוך הפועלים מנהיגים (בנימין אסלן, שלום יעקב) והיחסים עם ההסתדרות הלכו והשתפרו. בשנת 1966 פרץ המיתון, ובית החרושת עבר משבר שיצא ממנו רק לאחר כמה שנים ובסיוע ההסתדרות שב לרמת יצור גבוהה תוך הבטחת תנאים טובים למשפחות העובדים וילדיהן במוסדות ההסתדרות בעיר (בית יציב, קופת חולים, בתי ספר ועוד). מפאת קוצר היריעה לא נעסוק הפעם בשלבי התפתחותם של בתי חרושת נוספים בעיר ובנגב (מכתשים, חסין אש, פיניציה, אבן וסיד, חרות ועוד).