אז אחרי שהייה ממושכת בבית, שכבר מתחילה להתגבש לכדי שגרה חדשה ומשונה, אפשר לעצור, להתבונן ולנסות לנסח בזהירות את מה שלמדנו בינתיים על הילדים שלנו (וגם קצת על עצמנו...) בתקופת הקורונה.
ילדים "מתנהגים את הרגשות שלהם"
ילדים מביעים תסכול, פחד ובלבול דרך התנהגותם. לעיתים הם מתקשים להשתמש במילים על-מנת להביע את החששות שלהם. יתרה מכך, ברוב המקרים הם עצמם טרם גיבשו את היכולת להבין בדיוק מה הם מרגישים ומדוע הם מרגישים. יכולת זו, הינה היכולת לוויסות רגשי והיא אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות והמאתגרות ביותר בשנות החיים הראשונות.
הילד מתפרק ופורץ בבכי היסטרי בגלל שנגמר החטיף שהוא רוצה (ובארון יש רק 20 סוגים נוספים של חטיפים...) נשמע מוכר? אז לפני שאתם מתפוצצים כדאי לזכור שרגע... בחוץ משתוללת מגיפה עולמית, השגרה של הילדים השתנתה מבלי היכר, אז... כנראה שזה לא באמת בגלל החטיף. לא כדאי להיכנס למאבקי כוחות. מה שהילדים באמת צריכים מאתנו עכשיו זה שנהיה לצידם ונכיר ברגשות שלהם (גם אם לעיתים הם נראים לנו מוגזמים וחסרי פרופורציה).
ילדים זקוקים לשגרה. אבל גם לגמישות
ההמלצה הגורפת היא להקפיד על שגרת יום קבועה. לייצר עבור הילדים "נורמלי" חדש בתוך כל הלא נורמלי הזה. ואכן בזמנים של אי-ודאות, היצמדות למוכר משרה תחושת ביטחון ושליטה. זה נכון אבל... הילדים (וגם המבוגרים) בהחלט ירוויחו גם מגמישות. מכירים את המלחמה על הפיג'מה? למה בעצם? אם הילד ממש רוצה להישאר בפיג'מה, כדאי לשאול את עצמנו אם זה באמת חשוב ולמה. יש דברים שכהורים יהיה לנו יותר קשה לוותר עליהם (מסכים, פעילות גופנית). במקרים אחרים בהחלט כדאי גם לוותר, לקבל גם את עמדתו של הילד, ועל הדרך לתת לו את ההרגשה שאנו מכבדים אותו כאינדיבידואל עם רצונות משל עצמו. ובינינו, זה די כיף להישאר כל היום בפיג'מה, לא?
ילדים מושפעים באופן ישיר מהתנהגותם ומצב רוחם של המבוגרים
ילדים מחקים את המבוגרים סביבם כל הזמן. כך, כשאנו מדוכדכים או כועסים, התנהגותם של הילדים מושפעת ומשתנה בהתאם. אין זה לומר כי אל לנו כהורים לחוות רגשות אלו. זה טבעי ונורמלי - יש ימים שאנו חשים שאנו עושים עבודה לא רעה כהורים ויש ימים שלא ברור איך נשרוד יום נוסף. ובכל זאת הדבר העיקרי שילדים צריכים בתקופה כזו על-מנת להישאר רגועים זה הורים רגועים. אם תנסו להרגיע את ילדכם כאשר אתם עצמכם חשים חרדה, כנראה שהוא יבחין בכך והחוויה אף עבורו תהיה מלחיצה יותר. לכן, אם אתם חשים מצוקה או חרדה, קודם כל התפנו לדאוג לעצמכם, עשו מה שצריך על-מנת להירגע ורק אז התפנו לדאוג לילדכם.
האם הילדים שלנו באמת זקוקים לגן? לא בטוח...
אנחנו כהורים זקוקים לכך שהילדים שלנו ילכו לגן. זה בסדר. עם זאת, השהייה בבית מדגישה את מה שחלקנו כבר חשדנו בו מזמן. הילדים שלנו הכי מאושרים איתנו בבית. האם הם זקוקים לגן על-מנת להתפתח קוגניטיבית? כנראה שלא. ילדים צעירים לומדים בעיקר באמצעות משחק, דרכו הם מעבדים את עולמם הרגשי, מתמודדים עם תכנים שמעסיקים אותם, מתנסים בפתרון בעיות ועוד. גם לחברים, ילדים, ובעיקר הצעירים שבהם לא באמת זקוקים. מחקרים מראים באופן גורף כי ילדים זקוקים בעיקר לדבר אחד - דמות מטפלת קבועה ויציבה שתעניק להם אהבה וקבלה. ואת זה, טפו טפו, יש להם עכשיו בשפע.