"בציפורני הגורל"

הקדמה קצרה

יהדות קווקז, שנקראת גם "יהודי ההרים" (שם שנתנו להם הרוסים), הייתה קהילה גדולה בתחילת המאה העשרים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. קהילה שגרה במחיצת הישובים הערביים אך שמרה על ייחודה - מסורת דת יהודית כהלכתה. אנשיה חיו בעיקר בקווקז אך גם באזרבייג'ן וברפובליקות רוסיות. הם כינו עצמם בשם "ג'והור" שתרגומו יהודים. גם לשפתם הם קראו שפת ה ג'והור. בישראל נקראים בני העדה הזו "קווקזים". מקור שפת הג'והור הוא עברית ארמית. משך הדורות קלטה לתוך עצמה מילים פרסיות. הספר מתאר עלייה של שתי משפחות מקווקז לארץ ישראל בראשית המאה העשרים בשנות 1926 ו-1928 לערך, אך העלייה המסיבית הגדולה הייתה בשנות 1990-1970, אז רובם היגרו לארץ ישראל (לקריאה נוספת ראו ערך "יהדות ההרים" באינטרנט).

מבוא קצר

כותרת הספר "בציפורני הגורל" טומנת בחובה מעין מלכודת רעה, ומלמדת על הלך הרוח הסוחף והפושט בספר ממילתו הראשונה ואילך. כשאומרים כמטפורה "ציפורני גורל" מצטייר אל נגד עינינו הנעלם, הסמוי, הוא הגורל, שמעצם טיבו הוא אי-ודאות מוחלטת. כמעין חיה רעה השולפת ציפורניים כדי ללכוד את טרפה לבלתי יכולת צאת ממנה. ואומנם, הספר מעלה את דמותם של האנשים הפשוטים קשיי היום, בעלי אמונה דתית מסורתית, ואימוץ מנהגים נוקשים, ההולכים על אדמת היומיום ומעליהם שמים קודרים מאיימים עד כדי שאיש מהם לא חמק מציפורני ומלתעות הגורל האכזר. הספר במהותו חובק שני חלקים; מסע וביוגרפיה, שהם אחד. סיפור המסע המתחיל בקווקז ונפרש על פני חמש ארצות - קווקז, טורקיה, עירק, סוריה לבנון, עד הגיעו לא"י. והחלק השני, שהוא הביוגרפיה של שתי המשפחות כבתי אב וקורות צאצאיהם. היינו סיפור חייהם של הדמויות, המסעות והאירועים השונים למיניהם. יצוין כי אין בכוונתי לספר כאן את תקציר הדמויות והספר, זה אשאיר לקוראים, אך בהחלט אתייחס לכמה דגשים חשובים הן מבחינה ספרותית והן מבחינת התוכן.

3. על המבנה בכפוף לסיפור העלילה

בכפוף לעלילה רחבת היריעה המרתקת לכל אורכה, הספר מתחלק במקרו לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא תיאור מרתק עוצר נשימה של התפתחותן של שתי משפחות בגלות ונדידתן על פני כמה ארצות כאשר שביל הזהב המאחד את דורותיהן הוא הכמיהה לציון, והגשמת העלייה לארץ. ואמנם, יש שזכו והגשימו את רצון אבותיהם והגיעו בדרכים עקלקלות או דרך לא דרך אל הארץ. מבחינה זו החלק הראשון הרחב של הספר הוא ביוגרפיה של שרשרת דורות של שתי משפחות בדרכן אל היעד - א"י. החלק השני, במקרו, הוא סיפור אוטוביוגרפי של הסופרת עצמה מרגע הולדתה והיותה אצל שמלת אמא, דרך יציאה מהבית אל עליבות חייה המרתקים כשלעצמם, בסביבתה הקרובה והרחוקה, ועד לישיבת הקבע בשכונת קריית היובל בירושלים. כאן מעלה הסופרת בפני הקורא המשך של התנגשות תרבויות, מנטליות שונה אצל אנשים קשיי יום בעלי אמונות ודעות, יחסים בקרב המשפחה והתנגשות רעיונית תרבותית בין משפחות. חלק חשוב שאינו מורגש כל כך הוא תיאורי הטבע והנוף ואהבת החי והצומח שמובא ומובע על-ידי הסופרת המספרת את סיפור המשפחות, וגם בפן שמובע על-ידי הסופרת המספרת את חייה שלה. תיאורים מרהיבים כתובים יפה ובפשטות והופכים לחלק אינטגרלי מהעלילה עצמה. העלילה גדושה, כאמור, באירועים מרתקים עוצרי נשימה. לפעמים מסמרי שיער ומצמררים, עולים בקרשנדו עד לשיא עוצמתי (למשל תיאור הסחף של רחל בנהר) ולפעמים יורדים במעין דימינואנדו, אף הוא עוצמתי, משיא הרוע והפסיכופתיות של אדם עד לרגיעה קלה לנפש ומנוחה לשעה (ראו מן הגיהינום בבית אל הנסיעה הקבוצתית לפוש מעט בלימסול, קפריסין).

היבטים ספרותיים על הספר

הספר כתוב בשפה פשוטה ברורה ושוטפת. אין בו ניסיון להתרוממות ספרותית לשיאים כמעין קדנצה מוסיקלית בו הסוליסט מראה את יכולתו, נהפוך הוא; הוא מספר את סיפורו בלשון בני אדם התואמת לתרבות השפה ומישור הדיבור של דמויות הספר. אנשים פשוטים, דיבור פשוט, שפה פשוטה. הפשטות, צחות המילה וטוהר השפה ניכרים בספר מהמילה הראשונה שבו. ולפעמים נדמה לך הקורא, שהסופרת התחילה במילה ואחריה זרם כל הספר בשטף, דיבור אחד. מתחילתו ועד סופו. הספר מחולק לפרקים ובכל פרק קטעים נושאי כותרות משלהם. הפרקים אוחזים תקופות במסעי המשפחה על תת-הסעיפים שלהם, וכל תת-פרק או סעיף קצר, ממצא, מדויק מאוד, ומקל על הקורא את הקריאה השוטפת. השפה כאמור פשוטה וברורה, אך לא אחת מתובלת בביטויים או כינויים בלשון הערבית שאנו הצברים בחלקנו מבינים אותם כי הם שמישים גם בימינו כמו למשל "תבדאל" או "אהלן" או "יאללה": על העיני על הראסי" וכו", וכן כאשר הסופרת מביאה שיר בערבית המלווה את הכלה אל בית החתן. היא מתרגמת אותו לעברית להבנת הקורא (ראו בסעיף "הדור החדש" פרק ראשון עמוד 20 למטה יוני 2009). לפעמים כאשר הביטוי בערבית נשמע אותנטי יותר או בעל ריח מקומי חריף יותר מאשר באמירה העברית, היא מביאה את הביטוי כלשונו ובסוגרים בתרגום עברי. כמו למשל: "כַתוּנֶה על תָכְתָה ואללה יסעד בַכְתָה" ובסוגרים (הגבירה על כסא ואלוהים יעזור לה).

היבטים תוכניים

ראשית, אשוב ואדגיש שהספר מרתק ברמה הגבוהה ביותר שרק יכולה להיות. כמו שאומרים; מי שמציץ אל השורה הראשונה נפגע, ולא יכול לעזוב בקלות את הספר. עם זאת מובן שאין בכוונתי לספר או לסקור את סיפור המעשה כדי לא להוציא רוח מהמפרשים, ולא לקלקל לקורא את ההנאה מהקריאה לכן אתרכז בהיבטים הספרותיים. הספר, כאמור, הוא שילוב של סיפורי מסע בשבילי ההיסטוריה היהודית של שנות העשרים (28-26 לערך) עם סיפור ביוגרפי של משפחתה של הסופרת. היינו שלושה חלקים - מסע, היסטוריה וביוגרפיה, שנוהגים בהרמוניה נפלאה זה בצד זה כמו היו הם לאחד. הספר מתאפיין בתיאורים אותנטיים מפורטים ומדויקים מבלי לכסות דבר! תמונה ריאלית לחלוטין. ובכך משמשת תעודה היסטורית לכמיהה לציון לתרבות יהודית המצליחה לשמור על עקרונות היהדות והיא כמעין נישה בתוך התרבות הערבית הסובבת לה. הדרמה והמתח שבספר נוצרת מכמה אספקטים: א. עצם מהותם של חיי המשפחות בחברה הערבית הסובבת להן, שהן - המשפחות, ככלואות ברשת עכביש וצריכות לשרוד. קלגסים ערבים ואפילו גרמנים עומדים להן לרועץ. ב. חוקי הברזל והמנהגים היהודיים, שהקשו על חיי אנשי המשפחה, לדוגמה חוק הנישואים והשליטה האבסולוטית של הגבר במשפחה (השפעה גם ממנטליות סביבתית ערבית) ג. מהלכי החיים הקשים בתנאי רעב, מגיפה, עוני וכד'. ד. שוני במנטליות בין אנשים, קיטוב הגורם למתח דרמטי. ה. פער גילאים בצרוף עקרונות דת, מנהגים ומנטליות אישית, לדוגמה היחס בין אברהם לשרה הקטנה. ו. אילוצים גאוגרפיים בדרכי מסע לדוגמה חציית נהר על געש מימיו ומפלי מים. ז. ניגודים שהקיטוב ביניהם יוצר מתח דרמתי כמו תמימות מול ערמומיות, טוב לב מול אכזריות שטנית, אדנות מול נמיכות קומה (האדון מול האישה), ח. במקרו: מסגרת יהודית מקודשת מול סביבה ערבית לפעמים גם עויינת. ט. אמונות תפלות קרי שדים ורוחות מול המציאות הקיימת י. פגיעות גופניות; מחלות, דעיכה נפשית מול ייצר הקיום והמאבק לחיים. עד הנה חלק די נכבד מהגורמים ליצירת מתח בתוך סיפור העלילה שבספר. הספר ניחן בתיאורי טבע קצרים רבגוניים וססגוניים בתיאור. אין מילה מיותרת. כל תיאור ממצא את עצמו ומספק את התמונה שרצתה הסופרת להאיר בפני הקורא. תיאורי הטבע משמשים גם למעין אתנחתה לקורא, והרפיית מה ממתחים דרמתיים שלא מרפים מדפי הספר. אותנטיות - הספר מוצאת ביטוי גם בתיארוך האירועים. לא אחת מציינת הסופרת תאריך למקרה או להתרחשות. העיקרון שלדעתי מבדיל בין פרוזה לשירה נשמר כאן היטב והוא מקסימום מילים למינימום רעיונות או תיאורים. לעומת השיר, המתאפיין במינימום מילים למקסימום רעיונות. ורחל כסופרת ומשוררת יודעת לשמור על עקרון זה יפה מאוד.

אמונות ודעות

מתוך תיאור דרך התנהגותם של המשפחות המתוארות, לומדים שהייתה הקפדה של "ברחל בתך הקטנה" על קיום מוסד הנישואים היהודי כמות שהוא. היינו כבוד ושמירה הדוקה על מסורת ישראל כפי שהועברה מדור לדור, חובת חופה וקידושין, שחיטה יהודית בהתאם למצוות והלכות שחיטה, שמירת כשרות, ואפילו אי-אכילה בעת רעב מחשש של חו"ח אכילת טריפה. כמו גם, מעין חוק ברזל שהאישה היא קניינו של הבעל ואיש לא יכול להתערב בחיי הנישואים שלהם. ברגע שהיא התחתנה איתו הוא יכול לעשות בה כרצונו. זוהי מנטליות ערבית ידועה, אלא שהיהודים שגרו במחיצתם לא אחת למדו מהם כמו למשל דרך גבר באישה, שהפך עם הזמן ליסוד שורשי. הכנסת אורחים (כדוגמת אברהם אבינו) התאפיינה בקרב יהדות קווקז וישנם דגשים לכך בספר למשל: הכנסת האורחים היפה של האיש הזקן (עמוד 139-142) לרבות גם של האיש האכזר שיכול לסכן אותו ואת אישתו. מילה של ערבי למשל כמילת כבוד: למשל המוכתר המציל את שרה ואומר שאם היא תמות יערך פוגרום בכל הכפר, וברור לכל שכך יהיה. כי מלת המוכתר היא מילת כבוד! נתינת שמות עבריים לילדים. כמו גליה, שרה, בנימין, אברהם, מיכאל וכו' למרות פרעות שקרו כאן ושם פוגרומים עלילות דם למיניהם, לא נסוגו אפילו לא פסע מעקרונות המסורת והדת היהודית.

כיסופים וייסורים

כיסופיו של בית האב של המשפחה שמואל להגיע לארץ ישראל עוברים כחוט השני דרך כל בני משפחתו לדורותיה. כל משפחה שומרת על אזימוט אחד אל ארץ ישראל. זו המטרה ואותה יש להשיג. הסבל והייסורים הם מנת חלקם של כל הנפשות הפועלות בספר, כמעט בלי יוצא מן הכלל. בעיות הקשורות בטבע כמו: רעב, מגיפה, בעיות בהתנגשות עם הסביבה הקרובה: פוגרומים, בעיות עם הסביבה הערבית שלפעמים מקבלת בסבר פנים יפות ולפעמים יכולה להיות עוינת ומסוכנת. סכסוכים ומריבות בתוך המשפחה ובקרב הקהילה היהודית עצמה גם בשל מנטליות שונה אופי שונה וכד'.

תיאור הקהילה היהודית

לפי שמתארת הסופרת הזיקה לציון הייתה משאת נפשם של יהודי קווקז. הדחף והרצון להגשים משאלת לב זו, מופיע כבר מהשורות הראשונות שבספר, כאשר ראש המשפחה שמואל מחליט לעלות לארץ ישראל. העקרונות הדתיים מלווים את שתי המשפחות עד כדי ששחיטה צריכה להתבצע כדת, אפילו אם יש ללכת מרחקים כדי להגיע לשוחט. ואם השחיטה נעשית בחיפזון ולא כדת אז למרות הרעב הכבד לא נוגעים בבשר מחמת טריפה. עם זאת רחל נותנת לנו כמה היבטים על הקהילה היהודית כפי ששמעה מהוריה הנה כך: "היהודים גרו תמיד בתוך קהילות, עקב מנהגיהם המיוחדים", וכאן מביאה לדוגמה בתי טבילה (מקוואות), בתי כנסת, שמירה על מניין לתפילה, ולאשכבה ודרשות וכן החשיבות שיהיה שוחט לשחוט כדת וכדין. הילדים למדו בכותב. רחל מציינת "כל זה לא יכול היה להתקיים אם יגורו עם הגויים". הישובים קמו כאשר אנשים התאגדו תחת דמות מרכזית כמו רב או שוחט ובקרבת מקור מים באר, נחל, או נהר. זיווגים נעשו בתוך הקהילה או עם אורחים שבאו מבחוץ וכך גם על-ידי "עליה פנימית" או קרוב מבחוץ התעבו הישובים. המוכתרים הערביים לא התנגדו לכך שקהילות היהודים ישבו לצדם משום שרובם היו אריסים שלהם והיו כוח עבודה מזדמן חשוב (עיבדו את האדמה כמעט חינם). הידיעות כמו למשל על הגעת שליח מא"י לארגן עולים או על אירוע מרכזי כאן או שם הועברו מקהילה לקהילה על-ידי נוודים שעברו בדרך וחנו כאן או שם. וכך נשמרו הדברים בקהל היהודים ולא יצאו החוצה מהם אל שכניהם הערבים. השפה השגורה בפי אנשי המשפחות הייתה ארמית אותה לא הבינו הערבים. הרבנים היו האוטוריטה הקובעת. האנשים סמכו על שיפוטם והאמינו בהם (עמוד 181 בספר, מהדורה שניה).

סיכום:

סאגה מרשימה מרתקת מהמילה הראשונה ועד האחרונה. סיפורי מסעות של שתי משפחות שמטרתן להגיע למולדת ציון, עם תיאורי טבע ססגוניים המרגיעים משהו את המתח, הצער, הכאב, השכול, אמונות ודעות, שדים ורוחות ומה לא. הכל מכל יש בספר הזה, ובעיקר היסטוריה של ראשית העלייה לארץ מקווקז דרך ארצות המזרח בשלהי המאה העשרים. הקליטה הלא קלה בארץ עם כל הקשיים הפיסיים והרוחניים עד שסוף-סוף באה המנוחה והשלווה. גם זו מושגת לא בקלות. רחל אחות במקצועה, סופרת ומשוררת ואפשר לקרוא עליה ועל ספריה שהוציאה עד כה באינטרנט.