אהרן ברק סיפר פעם כי מה שקסם לו בלימודי המשפטים היה פסק דין שניתן על-ידי הרכב שופטים, ולדברי ברק - הוא השתכנע שהן שופטי הרוב והן שופטי המיעוט צדקו בעמדותיהם. בדבריו אלה אמר ברק את מה שידוע היטב - גם אם אנשים נאורים לא יודו בכך: שבית המשפט יכול להחליט בכל עניין כאוות נפשו, ומומחיותו הגדולה היא לרפד את ההחלטה בשכבות עובדתיות ומשפטיות "נכונות". כזה היה גם פסק הדין של בג"ץ בעניין העתירה לפסול את נתניהו לראשות הממשלה בשל כתב האישום שהוגש נגדו. קובע בית המשפט בהחלטה:
"לא נמצאה לנו עילה משפטית להתערב בהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על ח"כ נתניהו". וכדי לחזק את עמדתו זו קובע בג"ץ בהמשך כי: "תוצאה זו היא פועל יוצא של הדין"
ובכן, כשבג"ץ קובע - חד-משמעית ממש - שהמצב המשפטי איננו מאפשר לו לפסול את נתניהו - מי אנחנו שנחלוק על עמדתו של מי שאין מוסמך ממנו עלי אדמות לקבוע מהו המצב המשפטי ומהו הדין הנכון?
אלא שבארגז הכלים של בג"ץ מצוי מין מקל קוסמים שכזה, שמאפשר לו לקבוע תוצאה הפוכה לחלוטין - אם רק יגיע בג"ץ למסקנה שהתוצאה ההפוכה היא זו שמתאימה לו. במה דברים אמורים?
קובע בג"ץ בפסק הדין כי ההתערבות בהטלת התפקיד על נתניהו (ציטוט):
"מוגבלת למצבים חריגים ונדירים ביותר ולנסיבות קיצוניות בלבד. המקרה שלפנינו אינו נמנה עמם"
עינינו הרואות, בזווית אחת של פיו קובע בג"ץ שאין עילה משפטית להתערב, ובזווית השנייה הוא קובע שביכולתו להתערב במקרים קיצוניים. ובכן, האם יש עילה משפטית או אין עילה משפטית? הייתכן שהעילה המשפטית נולדת רק כשהמקרים קיצוניים? או שמא בג"ץ כלל איננו זקוק לעילה משפטית כדי להתערב?
ושאלת השאלות: הרי ברור שהקביעה אם מקרה מסוים הוא קיצוני או לא - איננה קביעה משפטית אלא קביעה עובדתית/ערכית. במילים אחרות, יכול שופט אחד לקבוע שפרטי כתב האישום שבהם נאשם נתניהו הם קיצוניים המחייבים פסילתו, ושופט אחר יראה לנכון - כפי שקרה בענייננו - שפרטי כתב האישום שנתניהו נאשם בהם אינם קיצוניים עד כדי פסילתו.
ומה המסקנה מכל אלה? שפעמים רבות - שמא יותר מדיי - עלול מי שעניינו מתברר בבית המשפט, להתייסר ימים ארוכים בשאלה אם גורלו האישי איננו נתון בעצם לגחמותיה של אלת המזל - או חלילה לעוצמת הצעקות שמחוץ לבית המשפט.
