עדיין לא הומצא סרגל מדידת הסבל האנושי, ואולי טוב שכך. סבל הוא עניין אינדיבידואלי, אשר לו כללים משלו, אין דומה מי שליבו רותח, גועש, סוער, עומד להתפקע, למי שידו נשברה וגובסה, זה סבל וזהו סבל, ובין שניהם עולם ומלואו.
בימי מגיפת הקורונה התחדד והתעצם הסבל. בני אדם נפטרו טרם זמנם, בלי יד מלטפת, בלי יד מרגיעה, בלי פרידה, סבל המשפחה היה איום ונורא. בימי מגיפת הקורונה אנשים איבדו מטה לחמם שנשבר בין שבוע, נותרו חסרי כל, חסרי חוסן כלכלי, חוסן נפשי, אבודים, סובלים בשיברונם.
בימי מגיפת הקורונה הבדידות, האחות הצעירה של הדיכאון, התנחלה בבתים רבים, בלבבות מוגפים, בתריסי נפש נאטמים, כרסמה אט אט ובבטחה, אכלה כל חלק בגוף, מותירה כיסים שחורים, אפלים, סובלים באילמותם.
בימי מגיפת הקורונה סיר הלחץ המשפחתי מ"הביחד" הכפוי, גבה קורבנות של אלימות מילולית, פיזית, הסגר היה לבית כלא של אסירים מרצון, של אנשים שייחלו לברוח לרגע מהתא הכפוי בביתם שאינו מבצרם, הם סבלו בדומיה גועשת, בטשו את חייהם.
סבל וייסורים
בימי מגיפת הקורונה היו מי שהמתינו לסופה, וכשהסגר תם יצאו לבלוע את החיים, ליהנות מהרגעים החופשיים ואז גילו שאיש לא מחכה להם והחל"ת היה לאבטלה, והחובות בבנק תפחו, האשראי נסגר, ההמחאות הוגבלו וחזרו כלעומת שבאו, גם חיילי פיקוד העורף עם חבילות המזון כבר מזמן במשימה אחרת, הסבל לא הפסיק גם כשנדמה היה שהוא כבר פרש למשימה אחרת.
סבל, חרדה, שכול, אבלות, ייסורים, כאב, כל אחד לחוד וכולם ביחד, נדמה כי יותר מכל ממחיש ציורו הנפלא, הכואב והמזעזע של הצייר אוגוסט פרידריך אלברט שנק מלפני 147 שנים, ציור בו מבכה כבשה את מות הטלה שלה כשהיא מוקפת בעורבים מכל הצדדים, המבקשים לעוט על הטלה המת שלה, עליו היא מגוננת ועל מותו אבלה.
נדמה כי ציור זה ממחיש יותר מכל את הסבל של הכבשה לצד החרדה מהעורבים והייסורים המלווים מפגש מחריד זה, המגלם את הסבל והייסורים.
בני האדם הם הקובעים לעצמם את מד הסבל וסרגל הייסורים, הסובבים יכולים להשתתף בכאב, להצטרף ליגון, להיות אמפאתיים וחומלים, אך לעולם לא ידעו לאמוד את סבלם של האחרים. מגיפת הקורונה לימדה דברים רבים, חידדה מהויות, זיקקה תובנות, לאמוד את הסבל היא אחת מהן.