לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל עַליךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דם רֵעֶךָ" (ויקרא פרק יט פסוק טז). החיבור של שני הציוויים האלה, מלמד אותנו עד כמה גדול חטאו של ההולך רכיל. אבל הוא אינו האשם היחידי. גם המקבל אשם, שהרי אם לא היה מאזין, ויותר מזה - אם לא היה מקבל, הרי שלא היה פה לשון הרע. אשמתו גדולה אף יותר.
כי המספר יש לו סיבות משלו. קנאה פשוטה, או לא פשוטה, שנאה, או סתם רצון לבחוש בחיי האחרים. אבל אתה, המאזין, מה אתה קשור? איך זה נוגע לך, ולמה זה נוגע לך? ואם שמעת כי לא רצית להעליב, הרי יכול אתה להתעלם כאילו לא שמעת ולהפעיל שיקול דעת ולהבחין מתי היו הדברים מיותרים ונובעים ממקום רע. להבחין היכן הרע האמיתי במספר ללא סיבה וללא תועלת, במי שנוטע בך מחשבות שליליות ודעות רעות על אדם שלישי.
"החפץ חיים" מלמדנו ששלושה הם הסובלים מלשון הרע: המדבר והשומע - בחטא האמירה והשמיעה וזה שנאמר עליו וגרמו לו לשם רע. ולמה אשם המאזין? אילולא האזין לא היה למי לספר. אילו הפעיל השומע שיקול דעת ומסייג ומשתיק - הדברים לא היו מופצים ולא היה חוטא.
אך אם קיבל את הדברים, ויותר מזה - קיבע אותם בדעתו על האדם עליו נאמרו הדברים ודעתו הושפעה מהם, הרי קיבל לשון הרע וחטאו גדול.
כי שמיעת לשון הרע הוא כמשפט ללא סניגור. רק תובע ומאזין יש שם. לא תמיד יש שם שופט - בורר המוכן להרגיע ולפשר, ומושא הדיבור לא יכול להגן על עצמו. אז היה אתה המאזין, השופט, הבורר, הפעל שיקול דעת אל תסחף להאזין, להאמין.
קטע
מתוך האתר "שמירת הלשון" - "אסור לקבל לשון הרע, בין שהוא מדברים שבין אדם למקום ובין אם הוא מדברים שבין אדם לחברו. שלא נאמין בלבנו שהסיפור אמת, כי על-ידי זה יבוזה מי שסופר עליו, ואפילו לא יסכים בפרוש לסיפורו. כי אם מסכים בפרוש לסיפור, נחשב גם מספר ומקבל. והמקבל עובר ב"לא תשא שמע שווא". ואמרו חז"ל שזו היא אזהרה למקבל לשון הרע. ומלבד שאר הלאוין והעשין שמפורשים בפתיחה.
ואמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר "לא תשא שמע שווא", וסמוך לו "לכלב תשליכון אותו". עוד אמרו, שגדול עונש המקבל מהמספר".