מול בלפור ניצבות שתי מחאות - האחת צודקת ולגיטימית, והשנייה טומנת בחובה שיח אלים ומהווה חרפה על החברה הישראלית באשר היא. ולא רק מול בלפור: בכל חלקי הארץ עם ישראל עד להפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר מן הצד השני ניצבות הפגנות נגד, שהן, בסופו של דבר, אך ורק נגד - לא בעד עתיד טוב יותר או בעד תכנים וערכים אוניברסליים, אלא פשוט נגד המפגינים מן העבר השני; והן מגלמות את כל הרעה החולה בחברה הישראלית ומאתגרות את בסיס היסודות עליה בנויה המדינה. מותר להם, ללא כל צל של ספק, להפגין ולהשמיע את דעתם, אך אסור להם להשתמש באלימות, לשיר שירי נאצה ולהסית נגד הצד השני.
המחאה נגד ראש הממשלה צריכה להיות מאחדת ולהתכתב עם כל שכבות האוכלוסייה ועם כלל מרקם החיים בארץ, על כל רבדיו. כאשר מפגינים נגד התנהגותו של איש אחד, זה אשר עומד לא רק בראש המערכת אלא גם בראש מעייניו של ציבור שלם, מדירים אוכלוסיות שלמות הרואות בו את מושא מאווייהם הפוליטיים.
המחאה הזו אומנם צודקת מאין כמוה, אך לא מספיק חכמה. המסר לא נכון; משהו לא עובד. לא בטוח שצריך להפנות את כל האש אך ורק נגד רה"מ; הרי כל העם כורע תחת הנטל הכלכלי, גם ציבור בוחריו. יש לשתף אותם במחאה על האסטרטגיה הכלכלית של הממשלה, או, יותר נכון, על חסרונה. המחאה תהיה בהרבה יותר אפקטיבית אם יינטעו בגופה מסרים אשר יגלמו בתוכם את האספקטים הכלכליים של המשבר ואם תושמש בה רטוריקה כלל ישראלית.
כרגע, המסרים של המחאה מבדלים אותה מליכודניקים רבים וממתגים אותה כשמאל קיצוני. נכון, לא חסרים אנשי ימין ואף מצביעי ליכוד הפוקדים אותה, אך המסרים הללו משחקים לידי מתנגדיה. על המחאה לחדד את מסריה על-מנת שתוכל להכיל את כלל האוכלוסייה.
הקומץ האלים של המחאה נגד רה"מ הורס לכולם: הוא מעקר אותה מתוכן ומשמש את מתנגדיה - גם את אלו האלימים מן העבר השני כגון לה פמיליה, גם את אלו אשר אינם נוקטים באלימות, שהם רוב ציבור מצביעי נתניהו, וגם את אלו הפוליטיים, כמו רה"מ עצמו או השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. יש להחרים, לגנות ולהתכחש לקומץ זה.
עקרון השוויוניות
בכלל, האלימות משחקת תפקיד חשוב במחאה הזו, והיא מרחיקה מפגינים ואנשים נורמטיביים אשר לא רוצים להיקלע לתוך אש הלהבות. כאשר אנשים הרוצים להשמיע את זעקתם צופים מבחוץ באותו קומץ, בהפגנות הנגד האלימות או במכת"זיות בפרט ובאלימות של שוטרים-פושעים בכלל - הם יכולים להרגיש זרות כלפי המחאה וחשש שמא יקרה להם משהו חס וחלילה אם יגיעו להפגין.
אם המשטרה למדה משהו ממחאת האוהלים מ-2011, או מהניסיונות לחדשה ב-2012, זה שאלימות יכולה לדכא כל מחאה. כבר בסוף 2011 היא החלה להשתמש בכוח מוגזם, ובשנה שאחרי היא כבר איבדה כל פרופורציות. מעצרה האלים של דפני ליף נעשה למען יראו וייראו, ואכן, החל מאותו מעצר המחאה קיבלה נופך אחר, מרתיע. למעשה האירוע היווה סנונית ראשונה לגל של מעצרים המוניים ולאלימות משטרתית מופרזת, וכך רצחו את המחאה ההיא, הגדולה במחאות ישראל.
המכת"זיות באו לעולם בתואנה כי שימוש בהן מונע חיכוך בין שוטרים לבין מפגינים, אך למעשה היד קלה מידי על ההדק; מבצעים בהן שימוש נרחב למדי ומתרצים זאת על-ידי הטיעון כי הן מונעות אלימות. על המשטרה לעשות חשבון נפש ולהפנים כי השימוש בהן הוא אלים בצורה יוצאת דופן; הן לא מונעות התכתשות - הן יוצרות אותו.
בעימות החריף המפורסם בין אוחנה לבין מ"מ מפכ"ל המשטרה ניצב מוטי כהן, שטח הראשון בפני האחרון את משנתו לגבי אלימות משטרתית ודרש ממנו, בשם עיקרון השוויוניות, לנקוט צעדים מרחיקי לכת כנגד המפגינים, בדיוק כפי שנוהגת לטענתו המשטרה עם הפגנות של חרדים, ערבים ואתיופים. לאחר מכן תירץ זאת אוחנה וטען כי הוא מתנגד לאלימות משטרתית, ומדבריו עלה לכאורה כי בשיחתו עם כהן הוא כביכול התכוון שיש לנהוג ביד רכה יותר עם מפגינים חרדים, ערבים ואתיופים. נראה כי השר אוחנה חשב שתירוצו ינוח על אוזני עדת טיפשים וכסילים; כנראה שזה מה שהוא חושב על אזרחי מדינת ישראל.
אוחנה, כמובן, בסך-הכל מנסה לרצות את אדונו, נתניהו. יש הטוענים כי בשם המרוץ למפכ"לות, מפקד מחוז ירושלים ניצב דורון ידיד מנסה אף הוא לרצות את אדונו, הלא הוא השר לביטחון פנים, ועל-מנת לזכות בכתר, דואג כי האלימות תשלוט בבלפור.
אגב, בדיון בו התעמתו אוחנה וכהן, במסגרתו השמיע מ"מ המפכ"ל דברי התרסה כנגד השר לבט"פ וכנגד דרישתו להפעיל אלימות יתר כלפי המפגינים, נכח גם ידיד, ובמהלכו אמר האחרון כי המשטרה פועלת לפי הנחיות היועמ"שית של המשטרה. אוחנה קטע אותו ואמר כי על המשטרה לפעול לפי הנחיות השר הממונה וכי הוא זה אשר מוסמך בחוק. ידיד חזר בו, התנצל ואמר "סליחה, סליחה, אנו פועלים בהתאם להנחיות השר", כלשונו. יש הטוענים כי באותו דיון הוכרע המרוץ, אך מה שחשוב לא פחות - הדבר שופך אור על מדיניותה האלימה של המשטרה, מאין היא מגיעה, ומהם האינטרסים לקיים ולבצע אותה מלכתחילה.
