שירתה של שושנה גדליהו פורצת מחסומי הגיל השלישי וזורמת בנתיבי הלב המלא בטוהר ורצון לראות את הטוב והיפה בעולמנו. עודה שבויה בעולם הקסם והילדות בלא מיצרים. אינה מרפה אחיזתה ודבקותה בחיובי ולו להרף עין. למרות מודעותה למתחולל בעולם החומרני והדורסני.
התת-מודע עדיין בוחר לראות הכל דרך משקפים ורודים. ראה השיר (ע 7) 'אנא אני באה':... "פְּרַחִים קְסוּמִים פּוֹרְחִים./וְהַדִּמְיּוֹן מְתַעֲתֵעַ,/וְהַנֶפֶשׁ חֲפֵצָה בְּאֹשֶׁר,/וְהָעַיִן שׁוֹאֶפֶת לְאוֹר".
נראה שבכל מבוגר שוכן נפש ילד. יש כאלה שמשתנים ושוכחים על נקלה את הילדות. ויש אחרים שמתכופפים בהתאם לנסיבות 'הקיומיות'... אך ישנם כאלה, המסרבים בעיקשות לא להתעורר אל קשיי היומיום. שושנה גדליהו נתונה כל כולה בעולם שכולו טוב, שכן להשקפתה, "אם נאמין בטוב, סופו שיהיה טוב". את עולם הפחד החשש ואי הוודאות היא מפנימה. ורגליה פוסעות ללא ליאות בדרך הבהירה וכך כתבה בפסוק מהשיר "ערפילים"(ע' 8): ..."בֵּין עִמְעוּם לִבְהִירוּת,/ צוֹעֲדִים אָנוּ בְּנְתִיב הָאוּלַי,/פּוֹסְעִים בַּנָּתִיב הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי./ וּכְשֶׁיַּבְקִיעַ הָאוֹר,/ תַּחְלֹף הָעֲנָנָה,/וְאָנוּ עֲדַיִן דְרוּכִים לִנְגוֹהוֹת".
בראייתה החדה את העולם בצבעי 'האמת', בו התקיימו מלחמות ושפיכת דמים לאורך ההיסטוריה היהודית (מול מתנכליה), שירה: "שער הגיא" (ע' 11) מצביע על אחד מהמלחמות. מזווית מבטה הנוכחי, הינה יותר מפויסת ומכילה מבעבר ואינה נרתעת מלכתוב זווית ראייה חדשה: ..."הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם, /שְׁתִיקָה צְפוּפָה בַּמִּדְרוֹן,/בְּצִידֵּי הַדֶּרֶךְ - חֲלֻדַּת שִׁרְיוֹנִים דֹּמֶמִים,/תִּזְכֹּורֶת לִגְבוּרַת לוֹחַמִים וּדְבֵקוּת בַּמַּטָּרָה". עם זאת היא מנמקת דבריה, שבו בזמן שהיא רואה את התרחיש של הקרב העצוב שהתקיים במקום השומם... במקביל, עיניה צופות גם על ההר שממול, שכולו פורח ומלא חיות. קרי: ..."עַל צֶלַע הָהָר מִנֶּגֶד/צוֹמְחִים בְּרוֹשִׁים תְּמִירִים דָּקֵּי גִּזְּרָה,/ וּלֶפֶתַע - תְּפִלָּה יְרֻקָּה, נְגוֹהַת אוֹר/עָלְתָּה מִן הַגַּיא: שַׁעַר - יָהּ".
אישיותה הבוחנת, שואפת: "אמונה ותקוה'. כי הטוב הוא שינצח בסופו של דבר. ואין כל פתרון 'בנקמה'. כה נחושה הכותבת בדעתה, שהיא רושמת את השורות הבאות "קרן אור" (ע' 16): ..."מַה קֶרֶן אוֹר נָשֹׂא תִּשָּׂא?/מַדּוּע כֻּלָּם מְּחַיְכִים פִּתְאוֹם? /מָה טוֹב לָחוּשׁ כָאן זוֹ הַתְּחוּשָׁה,/וְלֹא לְבַּקֶשׁ עוֹד מְאוּם".
השיר: "סוד השירה מטאפורה" (ע' 27), מחבק ומדגיש את הנושאים. כנ"ל מכל ההיבטים האפשריים: ..."נֶאֱסֹף נָא אֶת רִגְעֵי הָאֹשֶׁר/יוֹם יוֹם,/וְאֵלֶּה כְּטִפּוֹת טַל יְרֵעַנְנוּ/אֶת נִבְכֵי נַפְשֵׁנוּ,/ וְהֵן תַּהֲפֹכְנָה בְּבֹא הַזְּמַן/לְאֶגְלֵי טַל מְבֹרָכִים".
כריכת הספר, המעוטר בצילומה של יפעת ינוקא, מתפרץ במלוא יפעתו במרחב הפתוח, ומעניק ממד נוסף ליצירות שהשלווה והנוחם הן אבני החן הבורקות בזהבי אורה ותקווה עתידיים. ראה את שיר הסיום (ע' 30): ..."וַאֲנִי רַק רִצִיתִי לִכְתֹּב/עַל שַׂדֶה יָרֹק./עַל מַרְבָד שֶׁל פְּרִיחָה,/עַל עוֹלָם שֶׁל חֲלום,/עַל תֹּם,/עַל אֹשְׁרָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם,/עַל מַרְגּוֹע,/עַל חִיּוּךְ,/עַל תִּקְוָה,/עַל תְּכֵלֶת שֶׁל יָם וְשָׁמָיִם,/עַל מַעֲיַן שֶׁמֵימָיו צְלוּלִים,/הַמְּפַכִּים יוֹמָם וָלַיִל,/עַל בְּשׂוֹרַה וְשָׁלוֹם,/וְעַל כֹּל אֵלֶּה כָּתַבְתִּי,/כִּי אֲנִי רַק רָצִיתִי לִכְתּוֹב".
ומה יש להוסיף על מילותיה המסכמות?! תודה לך שושנה על כי הטעמת אותנו הקוראים בטעמה של רעננות משכרת חושים המוסיפים נדבך של תפילה זכה החובקת 'אנוש ותבל' ומפנה מקום 'לקיוּם ולהיוֹת'.