היום התבשרנו בשורה מרה: "בג"ץ קבע שהרכב הוועדה למינוי שופטים, ישמר". לו בג"ץ היה שומר על מראית עיין של מחפש אמת ורודף צדק, היה בית המשפט עונה לעותרים: "מאחר שבג"ץ מושפע לכאן או לכאן מכל החלטה בנושא העתירה, הרי שכל החלטה שתתקבל בפורום זה, תעשה תוך משוא פנים. לפיכך, אין אנו זכאים לדון בעתירה זאת".
אלא שבג"ץ לא מנסה להיות אובייקטיבי, אפילו לא למראית עין - עליה הוא מקפיד עם אחרים. לא דיברנו פה ימין ושמאל. לא דיברנו פה יהודים וערבים. לא דיברנו פה דתיים וחילוניים. לא דיברנו פה על מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. כל מה שמדובר פה זה על גוף שלוקח בעצמו את הזכות להחליט בכל נושא, כולל על עצמו. הגוף הזה מתיימר לומר לריבון המדינה שהיא הכנסת (ראו שיעור ראשון באזרחות), איך לפעול.
היה סמל לשופט רומי הנישא על גבי משרתיו, המשמשים עבורו ועושי דברו. המונח הרומי העתיק נקרא פסקס. בהתגלגלות המילה ונגזרותיה המושג נקרא בימנו פשיזם שסמלו היה צרור של מוטות שלא ניתנים לשבירה - הומוגניות ואחדות דעים, שלא ניתנים לשבירה. זה בדיוק הבג"ץ שלא שם לעצמו גבול וכבר קובע לנו, מי יבחר אותו ומי לא יבחר אותו. היום הגוף החליט ככה ומחר הוא יחליט אחרת והריבונות כבר לא בידי העם. לי זה מריח מסריח, אבל אני לא שופט.
