פרשת השבוע "כי תצא"

פרשת השבוע "כי תצא" היא הפרשה הששית בספר "דברים", ובה שבעים וארבע מצוות, המתפרשות על פני קשת רחבה של נושאים ותחומים שונים. אנחנו למדים מהם על התייחסות ואכפתיות כלפי האחר, התייחסות רווית חמלה אל החלש מאתנו. אבקש להתייחס בקצרה לביטוי בפרשה שלנו בפרק כ"ב פס' 3, שהוא ספק חקיקתי, ויש מי שיאמר שגם בולט בו ספק מוסרי - "... לֹא תּוּכַל לְהִתְעַלֵּם". על-פי התרגום לארמית הנוסח הוא - "לֵית לְךָ רְשׁוּ" - "אין לך רשות להתעלם". הנחרצות באיסור מוחלט להתעלם מהנעשה סביבך באה לידי ביטוי גם על-פי התרגום הירושלמי - "לֵית אֶפְשִׁי לְךָ" - "אי אפשר לך - אין לך אפשרות להתעלם". התורה אינה מתירה לנו את הזכות להיות אדישים. חובה עלינו לגלות ערנות לגבי כל המתרחש ומתהווה סביבנו ולהגיב. אם יש צורך עלינו להושיט יד סועדת לנצרך ולנזקק. התורה פונה אלינו לצאת מהמסגרות, שנקבעו על-ידי נסיבות ושגרת חיי היומיום המכתיבים לנו התנהגויות. היא קוראת לנו לפקוח היטב עיניים ולגלות אחריות תוך אימוץ מחויבות מוחלטת להרחבת יריעות הראייה, כשהחלטה להימנע מלראות וההתבססות על קביעה, ש"לא ראיתי ולכן גם לא ידעתי" אינה עומדת בשום מבחן מוסרי, היא אינה עומדת במבחן של המחויבות שלנו להיות אדם מוסרי. משפטים אלו נכתבים, כשמרקע הטלוויזיה שולח לעברי דבר עורכת דין של אחד החשודים באונס נערה בת 16 בבית מלון באילת. אין לי השכלה משפטית, אך נראה לי שאותה עורכת דין מעדה בטענתה, "שאין כל הצדקה להוציא צו מעצר לחשוד שהיא מייצגת. כל מה שאפשר לייחס לו, להבנתה, שהוא רק התעלם ממה שהיה, אם היה...". אותה עורכת דין החליטה, שאין לה עניין בפרשת השבוע ובהוראה - "לֹא תּוּכַל לְהִתְעַלֵּם". בשוטטות הקצרה על פני פרשת השבוע אבקש להתייחס בהדרת קודש למידת האיפוק והריסון, אותה מבקשת הפרשה להנחיל לנו בדורשה מכל בן-ישראל לאפשר לשבויית מלחמה, שנעקרה מעמה ומכל יקיריה במשפחתה להתאבל על כל קרוביה שאינם יותר. חוקת התורה מחייבת לאפשר לה לערוך את כל טקסי האבל הנהוגים בעמה ולבכות "אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים", כולל האפשרות שבמקרים מסוימים - "וְשָׁלַחְתָּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכוֹר לֹא-תִּמְכְּרֶנָה בְּכֶסֶף לֹא-תִּתְעַמֵּר.." (דברים כ"א, 11-14) וזאת תוך הדגשת השלילה המוחלטת של שכר עבדים בגופה של שבוית המלחמה. אם מבקש החייל השובה לחיות חיי אישות עם שבוית המלחמה, חובה עליו קודם לכן לאפשר לה להתאבל חודש ימים על כל היקר לה. השוטטות הקצרה על פני פרשת השבוע בספר דברים בפרק כ"ב מפגישה אותי עם אהבתו הרבה של המחוקק למגמה לטעת בלבנו יחס עמוק של כבוד לשימור החי ולחזק את מידת הרחמנות והרגישות למצבים בטבע. לא ליטול את הציפור-האם מעל גוזליה - "לֹא-תִּקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" אם קודם לכן ראית את הציפור "רוֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל-הַבֵּיצִים" במקרה הזה החובה היא "שָׁלֹחַ תִּשְׁלַח אֶת-הָאֵם ..." (שם פס' 6-8). אסיים את השוטטות הקצרה שלי בפרשה, בה פרוסים לפנינו שבעים וארבע הלכות ומצוות, כשאני מקפח את רוב רובן, בהתייחסותי לכתוב בפרק כ"ד פסוק 16: "לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמַת". הווה אומר, העונש הוא על אדם החוטא. האחריות היא אך ורק לגבי מי שחטא, וזאת בניגוד לדעה המובעת בספר שמות פרק כ' פס' 6: "הַפּוֹקֵד עָווֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִֹלֵּשִׁים וְעֶל-רִבֵּעִים...". זה לא המקרה הראשון, בו אנו עדים לחילוקי דעות בארון הספרים היהודי. אני מאמץ בכל לב את הקביעה בפרשה שלנו בדבר האחריות האישית - איש בחטאו ייענש.